כתובה של אלטה וזינדל רוט כפי שנערך ע”י רבי רפול זילברמן Ketuba of Alte & Zindel Roth Prepared by Rabi Raful Silberman

 

                                              מכתב שמשה פדהצור כתב ליונה בנו שבועות ספורים לאחר שיחרור צפת, על הימים שקדמו לשיחרור

ב”ה כ”ט באייר תש”ח

יונה יקירי וחביבי!

הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו! ברוך השם אשר הציל אותנו מכף כל אויבנו, שונאינו ומבקשי נפשנו ועשה לנו ניסים ונפלאות שאין לתארם במילים. למעלה מארבעה שבועות היינו נתונים במצור איום, היינו נתוקים מכל העולם, היינו מופקרים לחיות טרף וחיינו היו תלויים לנו מנגד, ונתקיים בנו “ופחדת יומם ולילה”, “בבוקר תאמר מי יתן ערב” וכו’. בקצרה, מי שלא חי אתנו כאן לא יוכל בשום אופן להרגיש את אשר הרגשנו. הוא גם לא יוכל להבין אותנו, הואיל וגם אנו שחיים את כל זאת, אין אנו יכולים להבין כיצד קרה הנס שניצלנו בצורה כזאת. נס המזכיר לנו את נס חנוכה של “ורבים ביד מעטים” ונס של פורים “ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”.

ובכל זאת אנסה לתאר לך במקצת את אשר עבר עלינו.

ב- 13 באפריל 1948 בא אלינו הבריגדיר עם הקולונל וקציני צבא של מחוז הגליל העליון והתחתון (ממתולה ועד בית שאן), ולאחר דברי מחמאה לוועד הקהילה שעזר תמיד לצבא, הוא אמר שהנושא של הפגישה הזאת הוא קשה מאד. ומיד הציג לפנינו שתי דרישות: א) שנפנה עמדת הגנה שלנו בתוך העיר, עמדה שעליה נלחמים כל הזמן ושהיא חולשת על הכביש הראשי ועל ביה”ח הדסה ועל הכניסה לרובע היהודי ב) שנפנה עמדת הגנה בין ביריה לעין זיתים היהודית, גם זאת עמדה חיונית השולטת על הדרך לעין זיתים.

אם לא נמסור את שתי העמדות הללו, עלינו לדעת שהערבים הם נרגזים מאד, ואך ע”י מסירת שתי העמדות “נצליח” לשכך את חמתם. אחרת תהיה התקפה ערבית ברובע היהודי בממדים כאלה, שגם הוא, הבריגדיר, והצבא שלו, לא יוכלו להשתלט עליה ולעמוד בפניה, ועל כן הוא יהיה מוכרח לחשוב על הוצאת הצבא שלו מצפת, הואיל ואינו רוצה לסכן את חיי אנשיו. כדברים האלו דיבר אלינו לא קצין רגיל אלא בריגדיר של ממשלת המנדט, בשעה שגם בלונדון וגם בירושלים להבדיל, הכריזה הממלשה השכם והכרז שעד ה – 16 במאי היא האחראית לחוק ולסדר בארץ. וזה היה כאמור ב-13 לאפריל.

 אנו נדהמנו כמובן לדרישות הנ”ל ולאיומיו של הבריגדיר וביקשנו ארכה של 3 ימים. ואולם הוא טען שהמצב הוא מסוכן, ושהשעה דוחקת, והוא מוכן לתת לנו ארכה של 24 שעות בלבד.

כעבור 24 שעות באו אלינו שנית. הבריגדיר פנה, מיד בהיכנסו אלינו, ובעודנו עומד על רגליו, בשאלה תקיפה: ” מהי תשובתכם? כן או לא?” לכשביקשתיו לשבת הוא סרב. הוא הביט כל הזמן על השעון וטען שהזמן קצר, והוא לא יכול לשבת. לבסוף הסכים וישב. תשובתנו היתה שאנו מוכנים לפנות את העמדה שבין ביריה לעין זיתים, בתנאי שהצבא הבריטי יבטיח את הדרך לעין זיתים היהודית.

לשמע הדברים האלה הוא התרתח ואמר: “מה? לצבא הבריטי אתם מעמידים תנאים?” (אגב, איזה פרדוכס, רק אתמול לא התבייש ודיבר על חולשת הצבא ואילו כעת הוא מדבר עליו בגאווה). הוא כבר לא רצה לשמוע את המשך תשובתנו ואמר שהמצב הוא מסוכן ושבימים הקרובים הוא עומד להוציא את הצבא מצפת, ומה פירוש הדבר הזה אנו בעצמנו צריכים להבין. תשובתנו היתה כי אם הצבא יעזוב, יש לנו ב”ה אלוקים בשמים!

באותו מעמד פנה אלי הקולונל גורדון ויאטס שהיה ממונה על צפת ואמר לי דברים ברורים, שאם גם נסכים לפנות את העמדות הנ”ל, הרי בזה לא יסתיים העניין. זה רק יפיג את כעסם של הערבים למשך 5 ימים, ואח”כ ידרשו את פינוי ההגנה מצפת ועד ראש פינה, והוא, הקולונל, מציע לנו את זאת מעכשיו. וכששאלתי אותו מה יהיה גורלנו מבחינת בטחון החיים, ענה לי שהוא מוכן להביא כתב התחייבות מאת “חיל השיחרור הערבי” שהם אחראים לחייו של כל יהודי צפתי. אם כך, אמרתי לו, אתה מציע לנו כניעה גמורה לחיל הערבי? כן, הוא אמר, עליכם לעשות את זאת. מובן מאליו שאנחנו דחינו את ההצעה הזאת, ובזה תמה פרשת פגישותנו עם האנגלים ויותר לא ראינו את פניהם, מחוץ לקפטן אחד שבא אלינו ביום השישי להציע לנו את הוצאת הנשים והילדים מצפת.

ליום המחרת נסע הקולונל לאילת-השחר ופנה לועד בגוש והעיר את תשומת לבו לסכנה האיומה האורבת ליהודי צפת באם יעמדו בסירובם לגרש את ההגנה מצפת ועד לראש פינה, ובקש מועד הגוש להשפיע עלינו לקבל את הצעת הצבא, וכמו כאן כן גם באילת – השחר נתקלו בסירוב.

כאשר נוכחו לדעת שלא יוכלו בשום אופן לסחוט מאתנו כניעה לערבים, השתדלו ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה היהודית במקום, וביום השישי בבוקר, 16 באפריל, באו והודיעו לנו שהם מוכנים לעזור לנו, ולהוציא מצפת את הנשים והילדים. ובכדי שתמונת הזוועה והבהלה תהיה שלמה, הם הביאו 6 מכוניות עם דגלים של הצלב האדום ועברו כמובן ברובע הערבי בהודעה שמכוניות אלה הובאו לשם הוצאת הנשים והילדים היהודים מצפת. כתנאים להוצאת הילדים והנשים מכאן העמידו לנו: א) שכל ההעברה תבוצע במשך שעה אחת בלבד ב) שכולם יובאו רק לאילת השחר, מבלי להתחשב אם י שמקום לשיכון בשביל כל אלה ואם יש גם אספקה בשילם ג) שבמשך 24 שעות צריכה להיות הפוגה או שביתת נשק ביננו לבין ערביי צפת, ושבמשך תקופה זו אסור לנו להביא לצפת לא נשק ולא תגבורת של אנשים. מבלי לאסור את זאת גם על הערבים…

כינסתי ישיבת ועד הקהילה ודרשתי שנדחה את הצעתם להוציא את הנשים והילדים. טענתי שזו תהיה התחלת חורבנה של צפת. הישיבה הזאת היתה הקשה מאד. היא היתה גורלית מאד בשביל צפת. ידענו את חולשתנו והרגשנו את גודל האחריות שאנו נוטלים עלינו. כולנו בכינו בדמעות שליש. אבל התחזקנו ושמנו בה’ את מבטחנו, והחלטנו לדחות את הצעתם “האדיבה” של “שומרי החוק והסדר הבריטים”.

באותו יום שישי בשעה 3 אחה”צ עזב הצבא הבריטי את צפת לאחר שמסר את כל המקומות האסטרטגים בעיר ועל הר כנען לידי הערבים, ונפרדו מהם בחביבות ובצחוק. וכאשר זזה המכונית האחרונה של הצבא מאזור צפת, התקיפו אותנו הערבים בהתקפה כזאת שאת דוגמתה לא ראינו עד אז. זו היתה התקפה של מרגמות. הרובע היהודי רעד כולו מעוצמת הפגזים שנפלו לתוכו. כולנו היינו כמטורפים ומיואשים. ואולם ה’ לא עזב את חסדו מאיתנו ומעט הבחורים שלנו שהיו אז בעיר השתלטו בעזרת ה’ על המצב וההתקפה נהדפה. אנו היינו אז בסכנה איומה, כי אילו היו הערבים,שהם היו הרוב ובידיהם ציוד מלא, מתפרצים אז לרובע היהודי, כי אז היו עורכים בנו חס ושלום טבח איום.

קשה לי לתאר לך איזה ליל שבת עבר עלינו. כל צפת היהודית היתה ערה וחרדה לגורלה. הטלפונים נפסקו, הכביש חובל והמצור התחיל. אגב, האנגלים ידעו די יפה את המצב. סגן מושל המחוז כתב לפני עוזבו את צפת לנציב המחוז, שיהודי צפת יוכלו לעמוד בפני הערבים לא יותר משתי שעות ובכל זאת הפקירו אותנו וברחו. כנראה שהייתה תוכנית משותפת ומחושבת מראש בין הצבא לבין הכנופיות הערביות איך להשמיד אותנו. אבל הקב”ה הפר את זממם ועשה לנו ניסים ונפלאות והציל אותנו מידם.

ביום השבת לפנות בוקר הגיעה אלינו התגבורת הראשונה של ההגנה ומכיוון שהכביש היה נחבל ונהרס הם נכנסו דרך ההרים ובהכנסם לרובע היהודי פתחו בשירה וככה עברו ברחובות ועודדו את רוחנו.

אנו המשכנו להיות במצור במשך ארבעה שבועות. מידי פעם בפעם הותקפנו במרגמות ואח”כ גם בתותחים שהחריבו בתים וגרמו לנזקים רבים. מעניין לציין כי ביום שישי אחד (לפני שיחרורה של צפת) הופיעו בשמי צפת 4 אווירונים בריטים, סיירו במשך חצי שעה או יותר את הרובע היהודי ולאחר שהם עזבו התחילה, בפעם הראשונה, התקפת תותחים מנחל הטחנות. כנראה שאווירונים אלה צלמו בדיוק את הרובע היהודי ומסרו את התוכנית למתקיפים שידעו לאן לכוון את התותחים.

מאותו יום שישי בו עזבו האנגלים ובמשך 5 שבועות רצופים לאחר מכן לא ישנו בבית מפחד הפגיעות של הפגזים והתותחים. עברנו לישון באיזה בית בקומת קרקע ששימש לנו כמקלט. וככה התגלגלנו על הרצפה אבל כל הזמן אמרתי לחברי במקלט זה שעלינו לקבל את הכל באהבה. מוטב לנו להיות פליטים בעירנו מאשר בעיר אחרת.

והנה סו”ס הגיע יום שיחרורה של צפת. נעשה כאן פעולה גדולה ואמיצה וצפת שוחררה. הערבים נסו מכאן מנוסת בהלה. עברתי ברובע הערבי ולא האמנתי למראה עיני. הכל עזוב. ישנם בתים שמצאנו בהם ספלים עם קפה שגרי הבית לא הספיקו לשתות את הקפה. מנוסת בהלה זו מזכירה לנו את מנוסת הבהלה של ארם (מלכים ב’ ז’).

מה אגיד לך? הניסים שראינו בצפת לא ראו אותם במקום אחר. כולנו ראינו בזה כי לא יד אנוש כי אם יד ה’ עשתה זאת. גם הנוער כולו התחיל להאמין בה’ ובהשגחתו וכולם מזכירים בשם ה’.

סיפרתי לך במקצת מכל מה שעבר עלינו ואיך האנגלים ברחו מצפת. אנו כולנו,ב”ה, בריאים ושלמים.

אני מכהן כעת כראש עירית צפת וב”ה שזכיתי להיות ראש העיריה הראשון בצפת שהיא במדינה היהודית, וכולה עברית. נקווה שהיא,צפת, תבנה ותקום לתחיה ותהיה עיר גדולה כראוי לבירת הגליל העליון.

במשך כל ימי המצור היינו נתוקים כמובן, גם מהילדים ואנו לא שמענו מהם והם לא שמעו מאיתנו. כעת אנו עומדים שוב בקשר. אני מתכוון לצאת בקרוב אי”ה לתל-אביב, בעניני צפת. אני מחכה להתקבל אצל מר בן גוריון ראש הממשלה שלנו בקשר להחיאת צפת.

אתמול ביקר אותנו אשר לשעה קלה בלבד. הוא עובד בצבא. בא עם טקסי מיוחד, ויפה היה לראותו איך הוא מזוין באקדח ובלי עין הרע גדל יפה. כנראה שדוד גם יעזוב את צפת כי הוא מגויס. הוא יכנס כקצין בעל דרגה

בצבא. הוא צריך היה לעזוב עוד היום את צפת אבל חל איזה שינוי זמני.

אלעזר שלנו מסתובב כבר חופשי ב”ה. דוד ביקר בת”א בשבוע שעבר וראה את הניה ואת בעלה. יש להם גם ילד נחמד.

רק עכשיו קיבלתי את מכתבך מחודש פברואר (!) הוא התגלגל כנראה בדרך עד שהגיע אלינו. דרוש נא בשמי בשלום ידידנו היקר והנכבד מר ש.ד. שרגאי.

את מכתבי זה הנני כותב במשרדי ובכל פעם מפריעים לי ולכן כתיבתי וסגנוני הם לא בסדר ולא כפי רצוני.

מכיוון שעם אנגליה אין לנו עדיין קשרי דואר, אני מעביר לך את מכתבי זה על ידי אחי אלטר לאחר שרק הבוקר הודיע מנהל הדואר הכללי שלנו שחודשו קשרי הדואר עם ארצות הברית. ואם עד קבלת מכתבי זה לא יחודשו קשרי הדואר עם אנגליה, תכתוב לי גם על ידי אחי אלטר.

מתאר אני לעצמי את חרדתך הגדולה לשלומנו אבל ב”ה שהגענו עד כה והננו מקווים שנגמור את הכל לטובתנו. מה שלומך אתה? איך אתה מרגיש? מה שלום הנריטה? אני מקווה ששורות אלו ימצאו אתכם בריאים ושלמים. ושלום רב לך ולהנריטה גם בשם הדודה, דוד, יצחק וב”ב.

                                                                                                                            אביכם אוהבכם מאד

                                                                                                                            משה

הרצאה של יונה פדהצור
Lecture by Yona Pedhatzur