“אמרו ערביי צפת: “היהודים ברוב חמתם יפעילו נגדינו את הפצצה האטומית, כל רזיה גלויים לפניהם. במעבדותיהם כבר הכל מוכן. מחכים רק לפקודה. בשם אללה ושליחו מוחמד! חדלו לכם מן ההרפתקאה המסוכנת”. העירקים שנזעקו לצפת, כדי להציל את אחיהם, שללו את הדעה האמורה. הם גם הסבירו את אפסותה: היהודים לא יוכלו להמיט עלינו את שואת הפצצה האטומית. העיר קטנה, מרחבה מוגבל. והמשתמש בכוח איתנים זה, יספה יחד עם כל הקרבנות.
למרות ההוכחה המשכנעת, המשיך הפחד לכרסם את ליבותיהם העיקשים של בני ישמעאל. שמועות שונות התחילו גם מהלכות בחוצות העיר. נעשו מאמצים להכחישן אך לשוא! רואי השחורות התרבו. התחילו לקבוע סימנים, כדי להזהיר את האוכלוסיה: “רק תראו את השמים מתקדרים ומטר סוחף נתך ארצה תדעו כי הפצצה האטומית תהפוך מיד את השמים ואת הארץ”.
כשהרעים הדוידקה בקול רעש אדיר, התחיל גם מטר סוחף מרטיב את הרי הגליל. הדוידקה פגעה בבית קצין ערבי והרגה שמונה נפשות בבת אחת. הערבים נדהמו לראות את שמונת החללים, שנפלו כהרף עין באין אונים. אף ארובות השמים נפתחו. התדהמה עברה על כולם. מורא הפצצה האטומית החריד את כל בני ישמעאל… הערבים נמלטו באישון לילה והפקירו את כל אשר להם. הבתים נשארו ריקים מאדם. הדלתות אפילו לא ננעלו. במטבחים דלקה האש באח. גחלים לוחשות נשארו בנרגילות. אף כל מיני תבשילים העלו את ריחם מהסירים”.
