אבייד קהילת קרמניץ.

היה אבי אמו של המקובל הקדוש ר’ שמשון מאוסטרופולי. 

אחיו היה המהר”ל מפראג. אשתו בת רבי שמואל נשיא בירושלים.

רבי יהודה ליוואי  (המהר”ל מפראג)

היה האישיות המעניינת ביותר בין רבני אשכנז ומגדולי חכמי ישראל במאה ה- 16.  המהר”ל נולד בעיר פוזנא בליל פסח שנת רפ”ה (1525) לערך.

 המהר”ל היה גאון בתלמוד ועסק בקבלה ובצירופי שמות. הוא היה בקי בחכמה חיצונית ובעל ידע במתימטיקה ובאלכימיה. הוא הכיר את הפילוסופיה הדתית של ימי הבינים והיה בקי בלשונות רומית, גרמנית וצ’כית.

 בשנת שי”ג (1553) נתמנה המהר”ל לרב ראשי בקהילת ניקלסבורג ולרב הכולל של כל מדינת מוראביה. עשרים שנה רצופות ישב על כס הרבנות בעיר זו, הגדיל לעשות בהפצת התורה והתקין קובץ תקנות לקהילה זו.

בשנת של”ג (1573) עזב את הרבנות בניקלסבורג והתיישב בפראג. באותה עת כיהן ר’ יצחק ב”ר ישעיה מילינג כרב העיר.  המהר”ל נבחר לראש ישיבה בבית המדרש הגדול (הקלויז) שנבנה על ידי ידידו הפרנס והנדיב המפורסם מקראקא ר’ מרדכי מייזל. בבלי מדרש זה הרביץ תורה לרבים ועמד בראש אחת-עשרה שנה. למרות שלא שימש כרב העיר, הוכר כמנהיגה הרוחני של קהילת פראג.

 המהר”ל היה ער לצרכי הציבור, הכניס סידורים בקהילות בהן חי ופעל, השכין שלום בין הפרנסים ויסד חברות שונות, בניהן חברה קדישא בפראג אשר את תקנונה עיבד. הוא דאג להנהיג שיפורים בחינוך הבנים ודרש שיודעי תורה ישקדו על לימוד המשנה. בהשפעתו קמו חברות משניות בכל תפוצות הגולה. המהר”ל יצא נגד שיטת הפלפול שהיתה נהוגה באותה תקופה – ללמד את ילדי ישראל חומש ורש”י בגיל רך-  ומיד לעבור ללימוד גמרא ותוספות, בשיטת הפלפול. הוא קבע כי יש ללמד את ילדי ישראל מקרא ומשנה, ורק לאחר מכן לעבור ללימוד הגמרא – כמו שנהוג היה בסדר הלימוד של הקדמונים: “בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד”. כן דאג ללימוד לשון קודש ודקדוק. המהר”ל עסק גם בהסברת האגדה והמדרש וראה את האגדה רק כמקור לתורת המוסר, אך התנגד לכל נסיון להפוך אותה נושא לחקירה חופשית.

 המהר”ל התפרסם אף בין הגויים, במיוחד בפראג, ושמעו הגיע עד לאוזני הקיסר רודולף השני. ביום י”ג באדר שנ”ב (1592) הזמינו הקיסר לשיחה ארוכה וידידותית. בשנת שנ”ח נתמנה כרב ראשי בפראג ושימש בתפקיד זה עד ליום פטירתו.

המהר”ל חיבר ספרים רבים, בהלכה, בדרוש, בפרשנות ובמוסר. בין חיבוריו: “גור אריה” (פראג של”ח, 1578), ביאור על פירוש רש”י; “גבורת ה”. (קראקא שמ”ב, 1582), עיונים בפרשת יציאת מצרים ופירוש על הגדה של פסח; “באר הגולה” (פראג שנ”ח, 1598), ביאור על מאמרי חז”ל; “דרך חיים”  (קראקא שמ”ט, 1582), פירוש על פרקי אבות;  “נצח ישראל” (פראג שנ”ח, 1598), על גלות וגאולה, ביאת המשיח, תשובה ותחיית המתים, “אור חדש” ו”נר מצווה” (פראג ש”ס, 1600), על מגילת אסתר ועיונים בחנוכה. דרשותיו שדרש בשבתות מיוחדות נדפסו בפראג בשנים שמ”ד (1584), שמ”ט (1589) ושנ”ג (1593). ספריו ההלכתיים נדפסו לאחר פטירתו. הב”ח, הט”ז ואחרים מביאים משמו בספריהם.

 העם עיטר את שמו של המהר”ל בזר אגדות נפלאות מלידתו ועד פטירתו, כי ראה בו לא רק גאון אלא גם שומר ומגן על העם היהודי מפני עלילותיהם של צוררי ישראל ומשיב מלחמה שערה.

האגדה מספרת: בליל פסח לפני שנולד, בשעת הסדר, ניצלו יהודי פוזנא מעלילת-דם. באותה שעה נשא עמו נוצרי אחד ילד מת ועמד להשליכו בחצרו של ר’ בצלאל אבי המהר”ל ואחר כך להאשימו בהריגת הילד, עוד בטרם התקרב הנוצרי אל הבית אחזו צירי לידה את אשתו של ר’ בצלאל והתעוררה מהומה גדולה, בבהלה רצו לקרוא למיילדת, בראות הנוצרי יהודים רצים לקראתו, חשב כי נודעה להם מזימתו. הוא החל בורח. היהודים חשבו כי הוא גנב משהו. תפסוהו, חיפשו בשקו ומצאו את גופת הילד ההרוג. כך נמנעה עלילת דם בזכותו של המהר”ל, אשר נולד בעת המהומה.

 סביב לאישיותו של המהר”ל נרקמה האגדה הידועה: במלחמתו בשונאי ישראל יצר את הגולם, לש אותו מחימר, שם בפיו קמע ובו שם המפורש. הוא נפח בו רוח חיים. הגולם הפך להיות רואה ואינו נראה וגבורתו היתה למעלה מן הטבע. המהר”ל השתמש בגולם בשעת סכנה לקהילתו והציל אותה מעלילת דם. לדוגמא, אחד הגויים הוביל בעגלה גווית ילד נוצרי מבותר לגזרים וכרוך בטלית להשליכו למרתפו של ר’ מרדכי מייזל, ולהעליל עלילת דם על יהודי העיר. לפתע קפץ עליו הגולם, קשרו לעגלה ולילד המת והוליכו הישר אל חצר מועצת העיר. כך נתפס הרוצח והקהילה היהודית ניצלה מעלילת דם. 

לאחר שסיים הגולם את תפקידו והיתה סכנה שיגרום לאסונות, נאלץ המהר”ל להחזיר לעפרו.עד היום מתהלכת אגדה, כי בעליית הגג של בית הכנסת “על תנאי שול” מונח הגולם. בית כנסת זה קיים עד היום ועדין מתפללים בו. מספרים כי פעם השתוקק רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג ומחבר הספר “נודע ביהודה”, לעלות לעלית הגג של בית הכנסת. באותו יום צם, טבל במקווה, התעטף בטלית ותפילין ועלה לעליה. לאחר ששהה שם זמן ארוך, ירד והזהיר לבל יעלה אף איש לראות את הגולם, כי סכנה גדולה צפוייה לו. 

המהר”ל זכה לשיבה טובה, לזקנה מופלגת  ולאושר משפחתי. בניו ובני בניו וחתניו היו כולם גדולים בתורה  ובחכמה. כן היה עשיר מופלג. בעלי הבתים לא היו נותני לחמו והוא לא היה תלוי בפרנסתו לחסדם. אשתו, הרבנית מרת פרל, עסקה במסחר והצליחה.  ביום י”ח באלול שס”ט (22 באוגוסט 1609) נפטר המהר”ל בפראג. שברעיים לפניו, ביום י”ב באלול, נפטרה אשתו. 

שמו של המהר”ל קשור קשר בל ינתק בעיר פראג. בשנת 1917 הוקמה אנדרטה שלו בבית מועצת עירית פראג על ידי הפסל לאדיסלאב שלווין, האנדרטה לא נהרסה אפילו על ידי הנאצים והיא עומדת על מקומה.