אשתו מרים היתה בתו של המהרש”ל.

נפטר בווינה א’ במנחם אב שפ”ג (1623).

אחיו היה הרמייא. 

רבי משה איסרליש (רמ”א)

גדול הפוסקים בפולין. אחרי ר’ יעקב פולאק ור’ שלום שכנא קמו בפולין שני גדולי הדור – ר’ שלמה לוריא (מהרש”ל), וחברו- שארו ר’ משה איסרליש, הידוע בשם רמ”א. שני גאוני התורה הללו היו פארה של יהדות פולין הקדומה.

 ר’ משה איסרליש נולד בשנת ר”ף (1520) לערך. בצעירותו למד בישיבה הגדולה בלובלין והיה תלמידו המובהק של ר’ שלום שכנא אשר השיא לו את בתו גולדה לאשה. בשנח ש”ב (1542), בהיותו צעיר לימים, נתמנה להיות דיין בקראקא. בשנת ש”ז (1547) היה ממונה על כל הקהילות במחוז קראקא. אביו, פרנס העיר וראש הקהל בקראקא, העמיד לרשותו את האמצעים להקים ישיבה גדולה. בנעוריו היה חותם: “משה בן כבוד אבא מורי הפרנס המנהיג

ישראל שליט”. עוד בצעירותו נתפרסם הרמ”א בלמדנותו המופלגת וכבר אז הלך שמו לפניו ונחשב אחד מגדולי הדור.

 שנת שי”ב (1552) היתה שנת פורענות בחיי הרמ”א. במגפה שפרצה באותה שנה בקראקא נפטרה אשתו הצעירה, הרבנית גולדה, בהיותה בת עשרים, והשאירה אחריה בן ושתי בנות. לאחר שבועיים נפטרה אם אביו, הרבנית מרת גיטל, וכעבור שבעה חודשים נפטרה אמו, הרבנית מרת מלכה דינה.

 בשנת שי”ג (1553) נבחר הרמ”א כנשיא בית הדין הגדול בקראקא מבלי לקבל שכר. מכל ארצות הגולה פנו אליו בשאלות קשות, על מנת שיפסוק פסקי הלכה אחרונים. הרבנים ראו בו את בר-הסמכא הגדול, ולפסקיו היה תוקף מוחלט. הרמ”א דיבר בענווה ולא התנשא על חבריו. הרבה לפזר את נדבותיו לצרכי ציבור, לאנשים עניים, ליתומים ולכל איש קשה יום. בפנקס בית-הכנסת שעל שמו מסופר שהיה אב ליתומים ואלמנות.

 בשנת שט”ז (1556) פרצה מחלת החולירע. הרמ”א יצא לשידלוב, שם חיבר את ספרו “מחיר יין”, פירוש על דרך פרד”ס על מגילת אסתר (נדפס בקרימונה, איטליה בשנת שי”ט, 1559).

 הרמ”א היה בקי בקבלה והתעניין במדעים שונים כמו: אסטרונומיה, דברי-הימים ופילוסופיה. הרמ”א חיבר הגהות ל”ספר היוחסין” של ר’ אברהם זכות (רי”ב-רע”ד, 1452-1515) ועודד את תלמידו ר’ דוד גאנז מפראג (ש”א-שע”ג, 1541-1613) לחבר את ספרו הנודע “צמח דוד”. הרמ”א עמד בחילופי מכתבים עם חכמי דורו, ביניהם קרובו המהר”ם מפאדובה ור’ יוסף קארו, מחבר ה”שולחן ערוך” מצפת.

 בשנת שי”א (1551) התפרסם הספר “בית יוסף” מאת ר’ יוסף קארו, פירוש לד’ טורים, ובו קבע הלכה כדעת הפוסקים הספרדים ר’ יצחק אלפסי (הרי”ף; תתי”ג-תתס”ג , 1013-1103) והרמב”ם והתעלם מדעותיהם של גדולי הפוסקים בצרפת ובאשכנז, בניהם מבעלי התוספות. אז חיבר הרמ”א פירוש על ה”טורים” בשם “דרכי משה”.  בספרו השיג על “בית יוסף” ונתן תוקף לפסקיהם והוראותיהם של חכמי צרפת ואשכנז.

 ספרו השני של ר’ יוסף קארו, “שולחן ערוך”, הופיע בשנת שכ”ד (1564), והוא קיצור ותמצית ספרו “בית יוסף”. הספר נתחבב על קהילות הספרדים, אך הרבנים האשכנזים לא היו מרוצים ממנו משום שר’ יוסף קארו העדיף את דבריהם של הפוסקים הספרדים על אלה של האשכנזים. כמו כן כלל ר’ יוסף בספרו את מנהגי קהילות ספרד ואורח חייהם, אך לא את אלה של קהילות אשכנז. הרמ”א עמד על ערכו השימושי הגדול של ספר זה וחשש שעם התפשטותו בקהילות אשכנז ישכיח אח הוראות חכמי התורה האשכנזים. לפיכך חיבר את “המפה” (הערות והגהות) הפרושה על ה”שולחן ערוך”, בה הוסיף את הוראות חכמי צרפת ואשכנז וסעיפים רבים של מנהגים ודינים שנשתרשו בין יהודי פולין. רק בצירוף “המפה” נעשה ה”שולחן ערוך” למורה דרך בחיי יהודי פולין ואשכנז ולפיהם פוסקים הלכה עד היום הזה. ה”שולחן ערוך” יחד עם הגהות הרמ”א נדפס בפולין בפעם הראשונה בשנת של”ב (1572) ועד שנת ת”ח (1648) יצא לאור בעשר מהדורות.

 הרמ”א כתב לעצמו ספר תורה בכתב ידו. לכתיבת ספר התורה השתמש ב”תיקון סופרים” ובמקורות שונים.  את ה”תיקון” קנה בצפת באמצעות ר’ יוסף קארו במחיר של מאה דוקאטים זהב. ה”תיקון” כלל חמישה חומשי תורה, כתובים על קלף וכרוכים בצורת ספר. בגיליונות הדפים ועל שוליהם נמצאו הגהות המסורה. ספר התורה שכתב הרמ”א נשאר באחד הארגזים. יריעות שהאותיות בהן טושטשו מרוב ימים הוחלפו ביריעות חדשות, וקראו בספר ביום הכיפורים בלבד ולעתים גם בשמחת תורה. לאחרונה הפסיקו לגמרי להשתמש בו וספר התורה נטמן בבית הגנזים. במשך מאות שנים שמרה קהילת קראקא על סר תורה זה, בו ראתה קדושה יתרה. הוא היה מוצא מזמן לזמן, מגולל ומוחזר למקומו. כך עד שבאו הנאצים הגרמנים בשנת ת”ש (1940) והשמידו את הספר יחד עם יתר העתיקות שהיו מצויים באוצר בית הכנסת.

 בין חיבורי הרמ”א: “תורת חטאת”, הכולל  דיני  איסור והיתר על פי  הספר “שערי דורא” (פראג ש”ל, 1570); “תורת העולה”, ג’ חלקים (קראקא ש”ל, 1570); “שאלות ותשובות” קל”ב סימנים (קראקא ת’, 1640), הגהות על דיני שחיטה ובדיקה” של ר’ יעקב וייל (קל”ה לערך- רט”ו, 1375-1455) שנדפס יחד עם גוף הספר (קראקא של”ז, 1557) . פירושו על הזוהר נשאר בכתב יד ולא נדפס.

 הרמ”א נפטר בקראקא בל”ג בעומר של”ב (1572), בהיותו בן 52.  הוא זכה להתקדש בעיני העם. עד ימי השואה נהגו המוני יהודים לבוא לקראקא בל”ג בעומר, יום פטירתו, כדי להשתטח על קברו. בית הקברות העתיק בקראקא לא נהרס בימי מלחמת העולם השניה ומצבתו של הרמ”א נשארה בשלמות. עליה חקוק:

           ה”ה נר המערבי הגאון הגדול בדורו מו”ה

           משה רועה אבן ישראל,

           ביום ג”ל למספר לבני ישראל גלה כבוד ישראל

           משה היה רועה צאן ישראל, צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל

           הרביץ תורה בישראל, העמיד תלמידים לרבבות אלפי ישראל.

            ממשה עד משה לא קם כמשה בישראל.

            וזאת תורת חטאת האשם, אשר שם משה

            לפני בני ישראל, שנת של”ב לפ”ק.