אלעזר פדהצור, בנו של משה פדהצור, נולד בצפת ב-1926.ב-1942 הצטרף לאצ”ל והכינוי שלו היה “גד”. ב-1946 שימש מפקד הח”ק (חיל הקרב) בתל-אביב והשתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי, ביניהן: החרמת נשק ממחנה הצבא הבריטי שבמגרשי התערוכה בתל-אביב (1945) הפשיטה למחנה הצבא בתל-נוף ובצריפין (1946). פיקד על אחת הקבוצות שהשתתפו בחבלה במסילת הברזל בדרום הארץ (אפריל 1946)  ופיקד על ההתקפה על משטרת רמת-גן (1946(. מסוף 1947 היה אחראי על מחנה אימונים של אנשי האצ”ל לפני התגייסותם לצה”ל. לאחר קום המדינה נסע בשליחות בית”ר לעבוד עם בני נוער יהודי במלבורן, אוסטרליה ולאחר מכן בניו יורק. בניו יורק השלים את לימודיו האקדמיים וב- 1967 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת ניו יורק. אלעזר הצטרף לסגל האוניברסיטה כפרופסור עד לפרישתו ב- 1990. אלעזר כתב את אחד הספרים החשובים ביותר בתחום הסטטיסטיקה

 Multiple Regression in Behavioral Research

ואת

 Measurement, Design, and Analysis: An Integrated Approach

הלך לעולמו ביולי2015

הרב ירחמיאל בנימין קליין נולד בו’ באב תרצ”ה (1935) בירושלים לאביו ר’ מנחם הלוי קליין ראש הדגל של החברא קדישא בירושלים ולאימו מרת רחל ע”ה לבית פודהורצר.  אמו נפטרה בלידתו ולכן נקרא בנימין כשמו של בנימין שרחל אימנו נפטרה בלידתו.

בבחרותו למד בישיבת תורת אמת ירושלים ובחודש אב שנת תשט”ז הגיע ללמוד בישיבות תומכי תמימים 770. ניהל את מסיבות שבת של מרכז לעניני חינוך וצעירי אגודת חב”ד המרכזית בארצות הברית. בשנת תש”כ התחתן עם רעייתו לאה לבית ר’ מרדכי שוסטרמן.

לאחר נישואיו נסע בשליחות הרבי לאוסטרליה ובשנת תשכ”ו חזר הרב קליין לארצות הברית. בתקופה זו הוצע לרב קליין על ידי הרבי לעבוד במזכירות והחל לשמש כעוזרו של המזכיר הוותיק, הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב. עם השנים, בעיקר בזכות שליטתו המלאה בשפה העברית, החל לתווך בין מזכירות הרבי לאישים מדיניים, ביטחוניים ופולטיים בארץ ישראל. במשך השנים נפגש ועסק רבות, בשליחות הרבי, עם אישים בכירים מהשב”כ וה’מוסד’ הישראלי, רובם טרם פורסמו.

במהלך השנים יצא שרוב העברת המכתבים האישיים אל הרבי ומסירת התשובות מהרבי, נעשה על ידי הרב קליין ועמיתו למזכירות הרב יהודה לייב גרונר.

(זכה שהרבי התבטא עליו לפני מנחם בגין: “מיין גנרל” (=הגנרל שלי).

נפטר בגיל 79 בי”ח סיוון תשע”ה בביתו הסמוך לבית חיינו.

Please contact me at wiedhopf@yahoo.com and send me updates

of your family so that I can update the Web Site.

Moshe Pedhatzur-Letter To Yona After Zefat Was Liberated

(50) רבי אשר כהנא-שפירא

            אב”ד קראקא

                    |           

(51) רבי דוד כהנא-שפירא

            אב”ד קראקא

         |

(52) רבי יצחק כהנא-שפירא + בילא (נפטרה 1600)

              אב”ד קראקא 

              ממיסדי וראשי ועד ד’ ארצות

          |

 (53) רבי יעקב כהנא-שפירא

              מראשי ועד ד’ ארצות

          |

(54) רבי יוסף כהנא-שפירא

          |

(55) רבי משה שמואל כהנא-שפירא + בת רבי יהושע חריף (46)

          “מגיני שלמה”   (1593-1648)

         |

(56) רבי עזריאל לעמל כהנא-שפירא

         אב”ד פינסק (נפטר 1713)

         |

(57) רבי אהרון שמואל כהנא-שפירא

          אב”ד שרבשין, פרנס ועד ד’ ארצות

        |

(80) רבי נתן נטע כהנא-שפירא + בת רבי שאול הלוי

     אב”ד סימיטיץ

        |

(81) רבי ישראל כהנא-שפירא

          אב”ד וודסלאב

         |

(82) רבי יחיאל כהנא-שפירא + חיה

          ירושלים (1789-1852 )

         |

(86) שרה + רבי יונה פודהורצר

        צפת ( נפטר 1894 )

 

נולד בתל אביב.

בשנים 1939-1941 למד בערבים בסטודיו לציור ולפיסול בירושלים.

בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת במדבר המערבי ובאיטליה עד סוף המלחמה.

בשנת 1946 השתחרר והתחיל ללמוד בבית הספר לאמנות “בצלאל” בירושלים.

במלחמת השחרור הפסיק את לימודיו והתגייס שוב, הפעם לצה”ל.

אחרי המלחמה השלים את לימודיו, ובשנת 1951 הצטרף לסגל ההוראה ב”בצלאל”.

בשנת 1955 ו-1962 ערך מסעות לימודים באיטליה, צרפת, הולנד ואנגליה.

בשנת 1966 יצא שוב לפריס ולונדון, צייר והציג בגלריות שונות.

בשנת 1980 הופיע ספרו “סריגרפיה – הדפס רשת אומנותי”, בהוצאת “מסדה”.

באותה שנה התמנה למנהל המדרשה להכשרת מורים לאמנות ברמת השרון.

בשנת 1988 הופיע קובץ שיריו “כרוח מאסף – שירים – רישומים”, בהוצאת “עם עובד”.

ערך תערוכות יחיד והציג בתערוכות שונות בישראל, באירופה, בארה”ב ובארצות דרום אמריקה.

כמו כן עיצב פסלים וצייר תפאורות ותלבושות לתיאטרון.

עבודותיו מצויות במוזיאונים ובאוספים בארץ ובעולם.

נולד בצפת ב – 1928. למד בחדר בצפת, בתיכון בטבריה ובישיבה בתל אביב. בתש”ח היה ממפקדי האצ”ל בצפת, ובספר “מערכות האצ”ל” של דוד ניב סיפר כיצד השתתף בתקיפת מכוניות ערביות בכביש חיפה-צפת, כתגמול על התנכלות לתחבורה היהודית. האצ”ל הקים עמדות כדי לקדם את פני הערבים ואלעד פלד, ממפקדי מחלקת הפלמ”ח שהושיעה את העיר, הודה בפקודת היום שלו “לתושבי צפת ומגיניה שעמדו חודשים מספר איתנים ואמיצים במצור בגאווה”.

 דוד פדהצור שכבר ב – 1945 החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון “המשקיף”, היה כתב העיתונים “מעריב”, “הבוקר” ו-“ג’רוזלם פוסט” בצפון, עיתונאי ב”זמנים”, ועורך חדשות בקול ישראל בראשית שנות החמישים, אז למד גם פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית. ב – 1957 הצטרף ל”למרחב”, עיתונה של אחדות העבודה, היה עורך לילה, מזכיר המערכת ומ-1965 העורך הראשי.

 הוא היה מקורב מאד לישראל גלילי, מראשי המפלגה, אך צביקה דרוד מקיבוץ לוחמי הגטאות אומר שבהשפעתו של פדהצור היה זה “העיתון המפלגתי הכי בלתי מפלגתי”. ארנון מגן, שערך תחתיו את עמודי השבת ב”למרחב”, נזכר כיצד היה פדהצור מגיב בעדינות על מעידות, ויונה שמשי, הכתב הצבאי, מספר כיצד נזף בו פדהצור בעל פה ושיבחו בכתב: “נזיפה זה ביני לבינך,  שבח, אולי תרצה להראות לנכדים”.

 עם סגירת ל”מרחב” ב – 1971 ומיזוגו ב”דבר” היה פדהצור לסגנה של העורכת הראשית חנה זמר. הוא שימש כיו”ר ועדת העורכים, יו”ר אגודת העיתונאים בתל אביב ויו”ר איגוד העיתונאים הארצי. עמיתיו חולקים לו שבחים: חיים גורי קורא לו “איש נקי דעת”, אהרון מגד, עורך המוסף הספרותי “משא” מספר על קפדנותו, חנוך ברטוב מכנהו “ידען, איש ספר, אחד העיתונאים הטובים ביותר שהכרתי מימי”.

 ב – 1974 הוא יצא לשמש כשליח לשכת הקשר “נתיב” בוואשינגטון, במסגרת המאבק למען יהודי ברית המועצות. נחום ברנע, אז שליח “דבר” בוואשינגטון, אומר כפדהצור פעל רבות, בהשקט ובצנעה, ומעולם לא הדליף דבר. כשחזר, ערך את “משא”, ופרופסור ברתנא, אומר כי פדהצור הג’נטלמן ערך מוסף כדמותו: ענייני, נטול פניות, פתוח לרוחות חדשים. כשפרש, היה ראש המגמה לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ולימד תקשורת במכללה למנהל.

 הלך לעולמו ב – 2007.  

נס צפת – “באופק” בעריכת יעקב הרוזן, ירושלים תש”ט

“אמרו ערביי צפת: “היהודים ברוב חמתם יפעילו נגדינו את הפצצה האטומית, כל רזיה גלויים לפניהם. במעבדותיהם כבר הכל מוכן. מחכים רק לפקודה. בשם אללה ושליחו מוחמד! חדלו לכם מן ההרפתקאה המסוכנת”.  העירקים שנזעקו לצפת, כדי להציל את אחיהם, שללו את הדעה האמורה. הם גם הסבירו את אפסותה: היהודים לא יוכלו להמיט עלינו את שואת הפצצה האטומית. העיר קטנה, מרחבה מוגבל. והמשתמש בכוח איתנים זה, יספה יחד עם כל הקרבנות.

למרות ההוכחה המשכנעת, המשיך הפחד לכרסם את ליבותיהם העיקשים של בני ישמעאל. שמועות שונות התחילו גם מהלכות בחוצות העיר. נעשו מאמצים להכחישן אך לשוא! רואי השחורות התרבו. התחילו לקבוע סימנים, כדי להזהיר את האוכלוסיה: “רק תראו את השמים מתקדרים ומטר סוחף נתך ארצה תדעו כי הפצצה האטומית תהפוך מיד את השמים ואת הארץ”. 

כשהרעים הדוידקה בקול רעש אדיר, התחיל גם מטר סוחף מרטיב את הרי הגליל. הדוידקה פגעה בבית קצין ערבי והרגה שמונה נפשות בבת אחת. הערבים נדהמו לראות את שמונת החללים, שנפלו כהרף עין באין אונים. אף ארובות השמים נפתחו. התדהמה עברה על כולם. מורא הפצצה האטומית החריד את כל בני ישמעאל… הערבים נמלטו באישון לילה והפקירו את כל אשר להם. הבתים נשארו ריקים מאדם. הדלתות אפילו לא ננעלו. במטבחים דלקה האש באח. גחלים לוחשות נשארו בנרגילות. אף כל מיני תבשילים העלו את ריחם מהסירים”.

משה פדהצור נולד בצפת ביום ה’ סיוון תרמ”ט (1889) לאביו אלעזר יעקב ולאמו רוחמה בת רבי רפאל זילברמן רבה של צפת.  נתחנך ב”חדר” ובישיבת סבו.

היה מזכירו ויד ימינו של סבו רבי רפאל זילברמן בהנהגת עניני הקהילה. כן עזר לאביו בפעולותיו בהקמת ישיבת בר-יוחאי ומושב זקנים במירון, ובגאולת השרידים הקדושים, קברו של רבי יוחנן הסנדלר וחורבת בית הכנסת של הרשב”י במירון. היה מזכיר כוללות גליציה בצפת ובימי מלחמת העולם הראשונה היה חבר פעיל בהנהגת ועד הסיוע ועזרת חולים מטעם הועד האמשטרדמי לעזרת יהודי ארץ ישראל הידוע בתולדות הישן בשם “פקידי ואמרכלי כולל אמשטרדם”. מילא תפקיד חשוב בקונסוליה האוסטרית לטובת יהודים יוצאי אוסטריה (ובכללה גליציה) שהוו חלק ניכר בין יהודי צפת בשנות מלחמת העולם הראשונה.  ידע למצוא דרך לסידור שלפיו נאות הקונסול האוסטרי תמורת 20 פרנק זהב להעניק אזרחות אוסטרית לנתינים רוסים ועותומנים. בשנה האחרונה של המלחמה בגבור עצבנות הטורקים שראו בכל מקום מרגלים ומחבלים נאסר כחשוד במתן עזרה לעריק יהודי אך נחלץ מצרה.

 אחרי המלחמה השתתף משה פדהצור בביסוסה של לשכת “בני ברית” והספריה שלה. בשנת 1924 יזם סלילת כביש מצפת למירון ובערב ל”ג בעומר 1925 זכה לחנוך את הכביש הזה לתועלתם של אלפי המבקרים על קברו של רשב”י ושאר התנאים והצדיקים במירון. אחרי התפרצות המהומות בשנת 1929 ורצח יהודים בצפת ע”י הפורעים הערבים, החליטו השלטונות ומפקדת הצבא להודות בגלוי בחוסר יכולתם לשמור על הסדר ובטחון החיים, והזמינו את חברי הועד הזמני של יהודי צפת והודיעו להם על החלטתם להוציא את היהודים מהעיר “למען בטחון חייהם”. אז השיב להם משה פדהצור בלשון תקיפה וברורה “aלא נזוז מפה, לא נסכים לעשות את צפת לחברון שנייה !”  ואז הוכרחו השלטונות להבין כי לא יתכן להעניש אזרחים שקטים בגירוש באשמת פורעים מופקרים. היהודים נשארו בעיר והוא  נתמנה לחבר בהנהלת קרן העזרה לנפגעי הפרעות.

לאחר המאורעות אספו בארה”ב למעלה מ- 100 אלף דולרים (סכום גבוה מאד באותם ימים) עבור צפת אבל הכסף נשאר בסוכנות היהודית מחוץ ל- 10,000 דולרים שאיתם התעקשה הסוכנות לבנות מרכז חנויות בצפת. משה פדהצור חשב שזה בזבוז ושצפת זקוקה לתעשייה על מנת לפתחה ולמנוע את הגירת הצעירים ממנה. המרכז נבנה בניגוד לרצונו והיה כושל –החנויות עמדו ריקות.

בימי המאורעת 1936 ואילך עמד משה פדהצור על המשמרת להגנתה של צפת, וכשעזב הצבא בשנת 1938 את צפת והישוב העברי נשאר מופקר לפורעים, הצליח על ידי קשריו הידידותיים עם חבר הפרלמנט מר גרהאם וויט להביא את שאלת הגנתה של צפת לפרלמנט הבריטי, ותודות לכך הוחזר הצבא לצפת ומספר הנוטרים העבריים הוגדל וצפת היהודית ניצלה מחורבן.

בימי המנדט לא היה מוסד בצפת שמשה פדהצור לא נמנה עם ראשיו: מזכיר משפט השלום העברי, מזכיר בתי הספר וגני הילדים העבריים, ראש ועד הקהילה וחבר מועצת העירייה. שימש כתבת של “דואר היום”, “פלסטיין וויקלי”, “הארץ”, “הבוקר” ו”גרוסאלם פוסט”.  עמד בראש ועד ההגנה של הגליל. הועד כלל את צפת וקיבוצים באזור כגון יסוד המעלה, איילת השחר וכבר גלעדי. אולם את השיא בדרכו הציבורית נהג לראות במינוי ב – 16 באפריל 1948 לראש עיריית צפת. בבחירות שהתקיימו ב – 1950 עמד בראש רשימת הגוש הדתי ונבחר לראש העירייה. כיהן עד 1955, אז פרש מטעמי בריאות.

עוד ב- 1924 הקים “ועדת תיירות” שתפקידה היה להמריץ מוסדות ואישים לפעול להזרמת תיירות לעיר. שנים אחר כך הקים ועד יהודי-ערבי לפילוח העיר. תודות להשתלדותו ציפתה הממשלה באספלט את הכביש הראשי העובר בתוך העיר שקודם לכן היה עולה ממנו ענן אבק. כן שקד במשך זמן רב להכניס אור חשמלי לצפת.

לפי הצעתו הוקם ליד מירון מכון מים בשביל הצבא הבריטי. במרוצת הזמן החל המכון לשרת את האוכלוסיה האזרחית. לפי דרישתו שוחררו יהודי צפת מסיוט ההליכה לבית המשפט ברובע הערבי, ובניין בית המשפט הועבר לקרבת הרובע היהודי. רבי פדהצור הדתי והעבדקן שלא נפרד מה”שטרימל” כאשר היו עסקני ציבור מזעיקים אותו לפגישה דחופה בשבת עם נציגי השלטון, היה בסוד ענייני הביטחון העדינים של הישוב.

הוא שמר בצפת על יחסים טובים בין ההגנה והאצ”ל וספד באומץ לב את הרוגי המלכות, חברי האצ”ל שהובאו לקבורה בצפת.

פעל רבות למען העולים הבלתי לגלים שהיו צפויים לגירוש. ר.ד. בדקוק, מושל המחוז הבריטי, ששימש גם שופט אדמינסטרטיבי במשפט העולים הבלתי חוקיים, עמד תחת לחץ בלתי פוסק של ראש הקהילה שהוכיחו קשות על קשיחות ליבו. הבריטי נהג לערוך את המשפטים בשבתות, ורבי משה לא חסך כל טירחה כדי להגיע אליו. כאשר עפם בא לבוש שטרימל כולו אומר חג וכבוד עצמי, שיסעו המושל בכעס” “הנך יהודי דתי כיצד אתה מעז להתערב לטובת מפירי חוק?” השיב פדהצור: “אין עולים בלתי חוקיים ואני מקיים פדיון שבויים”. במשך השנים מצאו ילדי העולים הבלתי חוקיים מקלט בבית פדהצור בתקופה שהוריהם ישבו בבית הסוהר.

ב – 1943נערך בכפר גלעדי כנוס ארצי של מפלגת מפא”י. פדהצור נעם על הסוציאליסזם מנקודת מבט דתית, בהדגישו שסוציאליזם אמיתי אפש למצוא בתורה ואין צורך להסתמך על קרל מרקס. בן גוריון ניגש אליו ואמר שהיה כדאי להטלטל עד כפר גלעדי ולו רק כדי לשמוע נאום זה.

בתוכנית החלוקה של 1947, לא נכללה צפת בצד היהודי . פדהצור נחרד ומיהר לשיחה עם משה שרת. “לא יתכן שאחת מארבעת ערי הקודש לא תיכלל בחלק היהודי” מר לשרת. לאחר לחץ רב פעל משה שרת בוועדת האו”ם לענייני החלוקה והביא לכך שצפת עברה לחלק היהודי, ערב ההצבעה הגורלית בכ”ט בנובמבר 1947.

ב- 1948 היו בצפת 15,000 ערבים. מספר היהודים לעומת זאת היה 1,600 מהם פחות מ-200 צעירים מזויינים בסטנים מיושנים בלבד מול נשק קטלני של אויב מסוכן. באפריל 1948 הובהל פדהצור לפגישה עם קציני הצבא הבריטי שתבעו ממנו כי יפונו שני משלטי הגנה אשר חסמו את הדרך לרובע היהודי. משה פדהצור סירב. אמר המפקד הבריטי: “אנו נעזוב את צפת ואז צפוי לכם טבח, מוטב שלקראת העתיד תחשבו על פינוי העיר, מפקד השכונה הערבי פאוזי קאוקאז’י מוכן לערוב לשלומכם. כדי להלחיץ עוד יותר הביאו הבריטים משאיות לצפת לפינוי האוכלוסיה היהודית. השיב להם פדהצור: “אם רצונכם ללכת מכאן, לכן. אנו לא נזוז מכאן.” בסירובו לפנות את צפת, כפי שסירב לעשות זאת במאורעות 1929, הבטיח פדהצור שצפת תשאר עיר עברית במדינת ישראל שבדרך.

בהנהגתו של פדהצור אורגנה הגנת צפת ושחרורה.

הבריטים עזבו ומסרו לערבים את המשטרה שעל הר הכנען ועוד נקודות אסטרטגיות אחרות. המלחמה החלה. היהודים ירו בדווידקה היחידה שהיתה להם ויותר מרעש איום ונורא לא נגרם נזק כלשהו לצד הערבי. גשם שוטף החל לרדת וערביי צפת ברחו מצפת בבהלה רבה. כאשר נכנסו היהודים לעיר הערבית לא האמינו למראה עיניהם – הערבים ברחו והשאירו הכל מאחור כולל קפה על האש…יותר מאוחר התבררה התעלומה. לערבים נאמר שליהודים יד נשק גרעיני. ואיך מזהים נשק גרעיני? הוא עושה רעש עצום ולאחר מכן יורד גשם שוטף, כפי שקרה בהירושימה…

ידועה אמרתו המפורסמת של משה פדהצור:  “שני דברים הצילו את צפת בתש”ח כאשר 1,500 עמדו מול 15,000 ערבים: מעש ונס. מעש משום שישבו וקראו תהילים ונס משום שהפלמ”ח הגיע בזמן”.

כראש עיריית צפת החופשית, פעל פדהצור לפיתוחה המתמיד. בין מפעליו החשובים היה הבאת אומנים לצפת ויסוד קריית האומנים ופיתוחה של צפת כמרכס תיירות חשוב. לרגל פתיחת אחת הגלריות נאם פדהצור על חשיבות האומנות בחיי האדם. נכח באולם מר ציזלינג, איש מפא”י אשר לא האמין למשמע אזניו שיהודי דתי עם שטרימל ידבר בשבח אומנות הציור והפיסול. פדהצור אמר שראשי התיבות של השם צפת זה לא רק ציצית פאב תפילוין אלא גם ציור-פיוט-תמונה.

בן 73 היה כאשר נפטר בתל אביב במוצאי ראש השנה 1963 והובא לקבורה בצפת.