מגדולי מפרשי התלמוד ומראשוני בעלי התוספות.  היה מתלמידיו המובהקים של רש”י וחתנו. רבי יהודה חי בסוף המאה ה- 11 ובתחילת המאה ה- 12. בתלמוד נכנסו קטעים מפירושו למסכתות שונות ברש”י. במסכת מכות, דף י”ט נאמר: “רבנו, גופו הטהור ויצאה נשמתו בטהרה, לא פורש יותר. מכאן ואילך לשון תלמידו רבי יהודה ב”ר נתן”. הפירוש למסכת סנהדרין המיוחד לרש”י וכן רובו של הפירוש למסכת כתובות חיבר הריב”ן. כן סיכם את פירושו של רש”י והרחיבו ופירש את רוב מסכתות התלמוד הבבלי. בתוספות ובספרי הפוסקים הראשונים מובאים קטעים מפירושו של הריב”ן. הוא היה מרבה להביא ולתקן את נוסחאות הספרים. כמו כן חיבר פירוש על התורה. פירושיו מצטיינים בפשטותם. על קורות חייו ידוע מעט וכנראה נפטר בצעירותו. בתו אלווינה התפרסמה בלמדנותה ובחכמתה, ור”י הזקן מבעלי התוספות הסתמך עליה. 

 גדול פרשני המקרא והתלמוד.  נולד בשנת ד’ ח’’ח (1040) בעיר טרויש (טרואה),  שהיתה העיר הראשית בחבל שאמפאן בצפון צרפת.  טרויש היתה בימים ההם מרכז התעשייה בשאמפאן ועיר ירידים חשובים. משפחת רש”י הייתה מהמיוחסות בישראל (לפי המסורת התייחסה לתנא ר’ יוחנן הסנדלר, ל”ג דורות, דור ד’ לרבן גמליאל הזקן בן ר’ שמעון בן גמליאל הנשיא בן הלל הזקן). רבי יצחק, אבי רש”י, היה מגדולי תלמידי החכמים שבדורו, אחי אמו היה ר’ שמעון הגדול, מגדולי הפייטנים באשכנז.

 בתחילה למד רש”י מפי אביו. וכאשר גדל, יצא ללמוד בישיבת ורמיזא מפי ראש הישיבה ר’יעקב בן יקר (נפטר בשנת תת”ל, ,(1070 ומפי ר’ יצחק הלוי בן רבי אשר.  ר’ יעקב ור’ יצחק היו מתלמידיו של רבנו גרשום מאור הגולה אשר יסד את הישיבות בערי הריינוס  (וורמיזא, מגנצא, שפייר בלוטרינגן), שאליהן נהרו מאות תלמידים ממזרח וממערב.

 חכמי לותיר היו אז בני-הסמכא הגדולים בחכמת ישראל. רש”י למד גם במגנצא וזמן מה ישב בשפייר. בשנת תחכייה (1065) חזר לעיר מולדתו ויסד שם ישיבה, אליה נהרו תלמידים מכל הארצות. הכל ראו בו כוכב חדש שעולה. מכל עבר הריצו אליו שאלות בהלכה.

 עוד בשנות לימודיו אסף רש”י את החומר הדרוש למפעלו הענק. ראשית, המשיך במפעל, בו החל רבנו גרשום לקבוע את הנוסח הנכון והמדויק של הגמרא, לעקור את השגיאות והשיבושים שנעשו בו על ידי סופרים ומעתיקים שונים. בקיאותו המופלגת וחושו החריף סייעו לו בביצוע משימה זו בשלמות. בפירושו לתלמוד, הנקרא “פירוש הקונטרס”, השקיע את כל מעייניו כדי להשלימו ולסדרו. כל ימיו לא נלאה לחזור ולערוך את פירוש התלמוד, כדי לעשותו בהיר יותר. שלוש מהדורות עשה רש”י והמהדורה השלישית היא הברורה ביותר וכלילת השלמות. שיטתו של רש”י היתה לפשט את התלמוד הבבלי הקשה להבנה, שיהיה שווה לכל נפש ושלא יצטרך אדם, המבקש להבין את הפשט בגמרא, לפנות למומחים. בפשטותו הגאונית השכיל למסור את תוכנו בצורה בהירה ומובנת לכל.  רש”י ידע את סוד הצמצום של כל מלה מדודה ושקולה ושל כל ביטוי מלוטש. אמרו שאלמלא היה רש”י, היה התלמוד משתכח מישראל.  פירושו על התלמוד נתקבל מיד בכל תפוצות ישראל.

רש”י חיבר פירוש מקיף לתנ”ך, פירוש מפורט לחמישה חומשי תורה ומצומצם לנביאים וכתובים. הוא קנה לו שם כגדול פרשני המקרא ובייחוד כפרשן החומש. הוא שלט בכל מכמני הלשון המקראית והתלמודית. הפשטות, וכשרונו המזהיר להסביר מעניקים לפירוש רש”י לחומש פופולריות עצומה. ספרי החומש עם רש”י היו לחטיבה אחת ועל פירושו זה נתחנכו דורות. פירושו חדר לכל שכבות העם, הפך לספר היסוד וזכה להשפעה שלא הייתה כמוה לשום ספר בישראל. כל ילד בגיל הצעיר ביותר החל ללמוד בחדר חומש עם רש”י. חומש עם רש”י למד כל יהודי בפרשת השבוע בכל שבת ושבת.  השפעת פירוש רש”י על כל שכבות העם היא ממש לאין ערוך. בפירושו מצויים אלפי מלים, שמות של הכלים בצרפתית באותיות עבריות,שאובות מן הניב של צפון צרפת באותו זמן, אשר שימשו חומר לחקירת הצרפתית הקדומה,וביאורי מלים בגרמנית, סלבית ורומית. לרש”י היו גם ידיעות יסודיות ברפואה ובכל מיני חכמות ואומנויות.

רש”י שימש כדיין העדה וכראש ישיבה. הוא לא קיבל שכר והתפרנס מעשיית יין ומכירתו ומעבודתו בכרם. חכמי ישראל בדורות הראשונים ראו ברבנות ובהוראה יעוד, תפקיד כבוד ומצווה- לעתים אף חובה, אבל לא משלח יד.

רש”י עשה רושם רב גם באישיותו, בצניעותו, בפשטותו, בטוב לבו וביחסו הנוח לבריות. פסקי דיניו מצטיינים באהבת הבריות. בהרגשת צרכי העם הוא התייחס לאנוסים, שהתנצרו למראית עין מאימת הגירוש והמוות, ברחמים רבים ולבו היה מלא אהבה לכל אדם.

טהרת נפשו בולטת בכל שורה בכתביו, וענוותנותו הייתה אמיתית וטבעית. הוא לא ידע גאווה מהי. גדולה הייתה אהבתו לכלל ישראל ולכל יחיד ויחיד מישראל.לכל שואליו היה משיב בענווה וקורא לתלמידיו הפונים אליו בכינויי חיבה: “אחי, רעי, וחביבי”. כמה פעמים הודה כי בתחילה שגה וטעה והיה מקבל אח דעת תלמידיו, החולקים עליו. באישיותו של רש”י התגשמו האידיאלים של היהדות, הוא הפך לאחד מגיבורי הרוח היקרים ביותר לעם ועליו נרקמו אגדות רבות וסיפורי נפלאות מיום היוולדו ועד פטירתו.

 אגדה אחת מספרת: רבי יצחק, אביו של רש”י, איש עני היה ואת לחמו הצר מצא במסחר,  ובכל זאת היה שמח בחלקו. רק דאגה אחת הייתה לו- לא היו לו בנים. כבר עשר שנים מיום חתונתו ואשתו היתה עקרה. היו עוברים עליו ימים בלי להשתכר אף אגורה אחת ובביתו לא היה מזון לסעודה אחת. הוא ואשתו רעבו ולא גילו לאיש את מחסורם, כי הוא שנא מאד מתנת נדיבים.

 

בגניזה של המשפחה, שמוצאה מזרע בית דוד, נמצאה אבן יקרה, שנשתמרה מימות דוד המלך. האבן היתה משובצת בכתרו. דבר האבן הטובה נשמר במשפחה בסוד, שאין לגלותו לאיש.היצר הסיתו פעמים רבות למכור את האבן ולהיחלץ מן העניות המשוועת, אולם הוא עמד בניסיונותיו. מישהו גילה לאחד הכמרים בעיר וורמיזא אח דבר האבן היקרה והקדושה הנמצאת בבית היהודי יצחק. באו אליו בשם המלך, שהיה לו פסל לעבודה זרה ובעינו השמאלית חסרה אבן חן. הכמרים ביקשו ממנו שימכור להם את האבן הנמצאת אצלו תמורת אלפי שקלי זהב. ר’ יצחק הערים עליהם ואמר שהוא מוכן למכרה ובעצמו יביאנה אל המלך, היושב בבירת מלכותו.  ר’ יצחק, בלווית ראש הכמרים, הפליג באוניה והאבן בכיסו. קמה סערה גדולה בים והאוניה טולטלה. פתאום הוציא ר’ יצחק את האבן ושם אותה על כף ידו של ההגמון, שליווהו, כדי להראות לו את טיבה. הספינה התנדנדה בעוז.  ר’ יצחק, כאילו שלא במתכוון, דחף את ידו של ההגמון והאבן נשמטה מידו ונפלה על רצפת הסיפון, בא גל ושטפה למצולות הים. ר’ יצחק החל לצעוק בקול בכי מעושה: ” אוי לי , כל הוני אבד לי, כל אוצרישהיה לי צלל לתהומות!, הנוסעים והכמרים חמלו עליו וניסו לנחמו, אולם הוא לא קיבל תנחומים. באותה שעה יצאה בת קול משמים ואמרה לו: “ר’ יצחק, זרקת את האבן כדי שלא תחולל קדושתה. בזכות מעשיך יוולד לך בן, שהוא יאיר עיני כל ישראל בתורה”. לא עברו ימים מעטים ואשת רבי יצחק נתעברה ואותה שנה נולד רש”י. מוסיפה ומספרת האגדה: הסמטאות בשכונת היהודים בעיר וורמיזא היו צרות מאד.בחודשי הריונה הלכה אמו של רש”י מביתה לבית הכנסת להתפלל והנה הגיחה לקראתה מרכבה רתומה לשני סוסים דוהרים. לא הייתה להשהות כלשהי לנטות הצידה, ימינה או שמאלה, והאישה נשארה קפואה במקומה והפנתה את גופה אל הכותל הקרוב. אירע נס ובקיר נתהווה שקע והיא ניצלה. האגדה מספרת כי השקע בקיר נשתמר עד עצם היום הזה.

 האגדה מספרת עוד: בלילה הראשון אחר לידתו של רש”י בא אליהו הנביא בחלום וגילה שברצונו להיות הסנדק של הרך הנולד. ביום השני התאספו כל נכבדי הקהילה, כל חכמיה וענייה לברית המילה. ישבו וחיכו. ר’  יצחק אמר  שהוא מחכה לאורח חשוב.  והנה הופיע עני לבוש קרעים.  ר’ יצחק הכיר את האורח ורץ לקראתו בשמחה וכיבדהו בכסא של אליהו. אחר הברית אמר אליהו דבר תורה על פרשת השבוע ופתח בהפטרה “חכמה לשלמה” (מלכים א’ פרק ה’ פסוק כ”ו) וסיים ב”שיר המעלות לשלמה”.  (תהילים כ’, כ”ז), אמר דרשתו, בירך את הילד ונעלם מעיני הקהל.

בשנות חייו האחרונות – במיוחד בשנת תתנ”ו (1096) – בימי מסעי הצלב, באו פורענויות על קהילות ישראל באשכנז ובצרפת. רש”י היה עד ראיה לחורבן הקהילות הגדולות ורמיזא,מגנצא, שפייר ועוד. בקינות ובסליחות שחיבר נתן מבע לכאב ולעלבון עמו מידי רשעי הגויים. במיוחד נתן ביטוי נוגע ללב לשואה בקינה “ומשחרב בית מקדשנו”.  לאותו זמן ייחסה האגדה את הסיפור על פגישותיו של רש”י עם גיד מבויון, איש מלחמה ואכזר,

שבלכתו לארץ ישראל ניבא לו רש”י, כי בתחילה ינצח ואחר כך ינוצח ויחזור לצרפת עם שלשה סוסים…

בימיו האחרונים נחלש רש”י מאד. בעת מחלתו היתה אחת מבנותיו קוראת לפניו את השאלות בענייני הלכה, שהגיעו אליו, וכתבה מפיו את התשובות. לרש”י לא היו בנים, כי אם בנות, וכולן היו מלומדות. את הבכירה , מרת יוכבד, השיא לרבנו מאיר ב”ר שמואל, את השניה, מרת מרים, לרבנו יהודה ב”ר נתן (הריב”ן) והשלישית נישאה לר’ אפרים.

רש”י נפטר ביום כ”ט בתמוז תתס”ה (1105).

 אחי אמו של רש”י  היה רבנו שמעון הגדול.  ראש קהילת מגנצא ומגדולי הפייטנים באשכנז. נולד במגנצא בשנת ד’ תש”י (950). היה מחבריו של רבנו גרשום מאור הגולה.

 רבנו שמעון הגדול חיבר הרבה פיוטים, מהם פיוטים ליום ב’  דראש השנה, לנעילה למועדים פסח ושבועות והזמר לשבת “ברוך ה’ יום יום” . כן חיבר סליחות רבות ובניהן סליחה לצום גדליה.

 בשנת ד’ תשע”ב (1012) פקד הקיסר היינריך השני, הקאתולי האדוק שהוכתר בתואר “קדוש”, לגרש את כל יהודי מגנצא המסרבים להתנצר.  רק מעטים המירו את דתם וכל השאר יצאו לגולה.  בהשתדלותו של ראש קהילת מגנצא,  ר’ שמעון, הותר למגורשים לשוב אל העיר וכל האנוסים שבו ליהדותם.  מספרת האגדה: משרתת נוצריה, ששירתה אצל ראש הקהילה במגנצא רבנו שמעון, גנבה את בנו הקטן אלחנן והטבילתהו לנצרות. הנער הובא אל הכמרים שגידלוהו ולימדוהו ועלה במעלות החכמה עד כי גדלה חכמתו מאד. ומיום ליום גדל עד כי נתנשא לקרדינאל.  בעת ההיא מת האפיפיור והקרדינאל, הוא אלחנן בן רבנו שמעון, נבחר לאפיפיור במקומו.  בעת צרה ליהודי מגנצא נשלח ר’ שמעון לרומא והתייצב לפני האפיפיור.רבנו שמעון לא הכיר את בנו, אך האפיפיור הכירו, נפל על צווארו ויבך ואמר לו::”אבי האם לא תכירני? אני הוא בנך, אשר גנבה הנוכריה, ועתה גמרתי בלבי לעזוב את אמונתי החדשה ולשוב לאלוהי אבותי”. רבנו שמעון שב למגנצא והגזירה בוטלה.

לאשתו גילה את סודו, כי בנו האובד הוא האפיפיור. לפי גירסה אחרת, אסף האפיפיור הון רב ונמלט בחשאי למגנצא, שם שב אל אלוהי ישראל באמת ובתמים.  לפי גירסה אחרת, איבד את עצמו לדעת על ידי קפיצה מראש מגדל.

 רבנו שמעון היה בנו של רבנו יצחק הגדול, שאביו, רבנא אבון הגדול, היה בן דורו של רב סעדיה גאון  (ד’ תרמ”ב  – ד’ תש”ב, 942 – 882).  משפחתו של רבנא אבון הגדול היתה משפחה מפוארת בישראל, ממשפחת רבנו קלונימוס מלוקא, ר’ אבון בא מלא-מאנש שבצרפת למגנצא.  ר’ שלמה לוריא (המהרש”ל) מביא בתשובה סימן כ”ט: “ר’ אבון היה גדול בתורה, בחכמה ובעושר, ובסודי סודות לדרוש כל אות ואות במ”ט פנים”.

ובאותה תשובה בשם כ”י ישן, מובא:  “כל החסידים, ר’ אבון הגדול ובני בניו, ר’ שמעון הגדול ושלשת הרבנים עד ר’ יהודה החסיד, כולם יצאו מזרעו של רבנו משולם הגדול, בן ר’ קולונימוס, בן ר’ משה הזקן, אשר הוליד את חננאל ור’ קולונימוס, ור’ איתיאל ורבנו יקותיאל משפירא וכו'”.

 רבנו משולם הגדול היה מגדולי הפייטנים ומגדולי חכמי ישראל בדורו. פיוטיו לשחרית יום הכיפורים נשגבים ומגיעים למעלת מזמורי תהילים. הוא חיבר את “סדר העבודה” למוסף יום הכיפורים, המתחיל ב”אמיץ כוח”, ובו הפיוט “בת ציון הנידחת”, המספר בקיצור את קורות בני האדם וישראל מבריאת העולם עד דורו.

 אביו, רבנו קלונימוס מלוקא, היה בן למשפחת קלונימוס המפורסמת, שהעמידה במשך דורות חכמים גדולי תורה ופייטנים באיטליה, צרפת ואשכנז.  רבנו קלונימוס היה מגדולי חכמי התורה בדורו ואליו היו פונים בשאלות בענייני הלכה. דבריו היו לבני הדור כדברי האורים והועתקו בתוך קבצי תשובות הגאונים. הוא היה מקובל כפייטן גדול וכמה פיוטים שלו למועדים נתקבלו במחזור אשכנז. לפי האגדה הביאו הקיסר קארל הגדול (ד’ תקכ”א – תקע”ד, 814 –768) ביחד עם אביו רבנו משה הזקן מלו שבלומברדיה באיטליה לעיר מגנצא ושם עמדו צאצאיו ימים רבים בראש קהילות ישראל.

 אביו של רבנו קלונימוס מלוקא היה רבנא משה הזקן מלוקא, מחכמי איטליה הקדמונים בימי הגאונים הראשונים שהתיישבו במגנצא. חיבר את הפיוט  “אימת נוראותיה” ליום שביעי של פסח.