אב”‘ד ערפרוט.  ק – ק”ס,  1400 – 1340, לערך

אב”ד היילברון.  החליף תשובות עם גדולי התורה שחיו בימיו באשכנז: ר’ ישראל איסרליין (מהרי”א)  בעל “תרומת הדשן”  (ק”ן בערך – ר”ך, 1390-1460 ); ר’ ישראל ברונא (ק”ס – רל”ו בערך,1476 – 1400); ר’ משה מינץ (מהר”ם מינץ, נפטר רמ”ב, 1482 ) ור’ יוסף קולין (המהרי”ק). ר’ אהרון לוריא נפטר בשנת רל”ח בערך (1478).

 אשת ר’ אהרון לוריא, הרבנית מרת מרים בת ר’ שלמה שפירא, היתה מפורסמת בלמדנותה ובחכמתה. שנים רבות לימדה גמרא ופוסקים בישיבה לפני תלמידים מופלגים, כשמטעמי צניעות היא יושבת בעת השעורים באוהל של וילונות.  התלמידים שמעו את קולה ואת פניה לא ראו.

אב”ד בהיילברון  ואחר כך כיהן כרב בעיר לנדא יחד עם הרב רבי ליווא לנדא, אביו של רבי יעקב ברוך לאנדא, בעל ה”אגור”. רבי שלמה מובא בשו”ת מהרש”ל (ס’ כ”ט).

נפטר בשנת קפ”ה (1422) לערך.

היה מרביץ תורה באשפיירא. המהרי”ק,  ר’ יוסף קולין (נפטר בשנח ר”מ, 1480 ) בתשובתו (שו”ת שורש ס”ג) כותב על ר’ שמואל שפירא: ” שני גדולי הדור בימים שעברו מוה”ר ר’ יוחנן טרייביש ומו”ה רי שמואל שפירא ז”ל”.  ר’ שמואל שפירא נפטר ב – 1414.

רב כולל צרפת. נולד בשנת צ”ה (1335) בערך, הקים ישיבה גדולה בפריז ונתמנה על ידי המלך קארל ה – 5 לרב כולל בצרפת בשנת ק”כ (1360). הוא ומשפחתו שוחררו מנשיאת אות הקלון שהוטל על יהודי צרפת. רבי מתתיהו נפטר בשנח קמ”ה ( 1385

.מחכמי צרפת, ארבעה דורות מהריב”ם

בנו השני של רבנו מאיר, היה מגדולי בעלי התוספות.  ר’ יצחק נפטר בדמי ימיו עוד בחיי הוריו. רבנו תם מזכיר את המאורע בתשובתו לר’ אליעזר ממגנצא: “כי אזעק במר רוחי ומרוב שיחי תש כוחי ואור עיני גם הוא אין אתי על הילקח ארון הקודש עטרת ראשי, אחי הרב ר’ יצחק, שנתבקש לישיבה של מעלה זה חודש ימים והניח שבעה יתומים ולכל ישראל חיים. גם היום מרי שיחנו חדשים לבקרים רבה אנינותנו, ואף לפי אבותינו מפי אבינו שיחיה, ואבי יקרא אלי ואני, יעקב קטן האחים, כותב בדמע, כי בעוד אתנו הרב יצחק בחיים, היה דן עמנו והיו הדברים שמחים כנתינתם מהר סיני”.

 על חייו הקצרים של רבנו יצחק איך אנו יודעים ולא כלום. הוא היה איש הלכה, הספיק לכתוב תוספות למסכתות אחדות, וכעדות אחיו הצעיר השתתף, כפי הנראה, בעבודתם של אביו ואחיו. תוספות למסכת יבמות היו בידי ר’ משה מקוצי והיו נזכרות פעמים אחדות בתוספות שלנו לבבא קמא, פירוש התוספות למסכת נדרים ועוד.

נולד בשנח תת”ך (1061 ) לערך. היה מגדולי חכמי התורה ומראשוני בעלי התוספות. הוא בא מלוטרינגיה, שם למד תורה מפי חכמי לותיר. כן קיבל תורה מפי רש”י. לאחר נישואיו הלך ללמוד בוורמיזא בביח מדרשו של רבנו יצחק ב”ר אשר (ריב”א, נפטר לפני חתצ”ג, 1133 ).

ר’ מאיר זכה בתואר “אבי הרבנים”. בחייו של רש”י עבר לרומבורג (עיר קטנה ליד טרואה), שייסד בה את בית מדרשו ולשם נשלחה התשובה של רש”י המסתיימת במילים: “יחי חתני ר’ מאיר עם בתי והילדים ינובון בשיבה”.

 ר’ מאיר חיבר פירושים לתלמוד ולתוספות, הנזכרים על ידי בנו רבנו תם. כמו כן חיבר עם בנו הרשב”ם פירוש למסכת מנחות. הוא השאיר גם פסקים וסליחה ותיקן את נוסח תפילת “כל ‘יכל נדרי” להתאימה להלכה.

 רבנו מאיר זכה להיזכר לדורות לא כל כך הודות לחותנו הגדול רש”י ולא בזכות עצמו, אף על פי שהיה מגדולי התורה בזמנו, אלא בעיקר בזכות בניו: הרשב”ם, רבנו יצחק (הריב”ם) ורבנו תם. בניו נחשבו לאנשי מופת אשר הפיצו אורם, בפירושיהם על התורה ועל התלמוד, בכל תפוצות ישראל. ר’ יצחק נפטר בשנת ד’ תתצ”ה (1135) לערך.

מבעלי התוספות ומתלמידי רבנו תם. היה בן תלמידי החכמים הידועים בדורו. ר’ יהודה נשא לאשה את אלמנתו של הריב”ם שנפטר בדמי ימיו, והיה חותנו של רבנו יצחק (ר”י הזקן) מגדולי בעלי התוספות. רבנו יצחק היה בן אחותם של רבנו שמואל ב”ר מאיר (הרשב”ם), רבנו יצחק ב”ר מאיר (הריב”ם) ורבנו יעקב תם.  כשמופיע סתם ר’ יהודה בתוספות, הכוונה היא לר’ יהודה ב”ר יום טוב. ר’ יהודה מוזכר בפירושו של רבנו שמשון משאנץ בתוספות למסכתות יבמות, מנחות ונידה

מבעלי התוספות הראשונים. בן דודו של רבנו יעקב תם ד’ תת”ס – תתקל”א (1100-1171 ). רבי יום טוב ביקש מאחיו, רבי אליעזר לשאול מרבנו תם קרובו הלכה למעשה. רבנו תם חלק כבוד לשואל וענה: “נפש אדוני לא תדע עצב. אך אמת ושלום יהיה לכל ימי חייו. אלופי ומיודעי מורי