א”בד קאריץ. אחותו אשת ר’ פנחס קוריצר, אביו של המקובל הגדול ר’ שמשון מאוסטרופולי מחבר ספר “דן ידין”.

נהרג על קידוש השם עם 300 תלמידיו בגזירות ת”ח.

אבייד קהילת קרמניץ.

היה אבי אמו של המקובל הקדוש ר’ שמשון מאוסטרופולי. 

אחיו היה המהר”ל מפראג. אשתו בת רבי שמואל נשיא בירושלים.

רבי יהודה ליוואי  (המהר”ל מפראג)

היה האישיות המעניינת ביותר בין רבני אשכנז ומגדולי חכמי ישראל במאה ה- 16.  המהר”ל נולד בעיר פוזנא בליל פסח שנת רפ”ה (1525) לערך.

 המהר”ל היה גאון בתלמוד ועסק בקבלה ובצירופי שמות. הוא היה בקי בחכמה חיצונית ובעל ידע במתימטיקה ובאלכימיה. הוא הכיר את הפילוסופיה הדתית של ימי הבינים והיה בקי בלשונות רומית, גרמנית וצ’כית.

 בשנת שי”ג (1553) נתמנה המהר”ל לרב ראשי בקהילת ניקלסבורג ולרב הכולל של כל מדינת מוראביה. עשרים שנה רצופות ישב על כס הרבנות בעיר זו, הגדיל לעשות בהפצת התורה והתקין קובץ תקנות לקהילה זו.

בשנת של”ג (1573) עזב את הרבנות בניקלסבורג והתיישב בפראג. באותה עת כיהן ר’ יצחק ב”ר ישעיה מילינג כרב העיר.  המהר”ל נבחר לראש ישיבה בבית המדרש הגדול (הקלויז) שנבנה על ידי ידידו הפרנס והנדיב המפורסם מקראקא ר’ מרדכי מייזל. בבלי מדרש זה הרביץ תורה לרבים ועמד בראש אחת-עשרה שנה. למרות שלא שימש כרב העיר, הוכר כמנהיגה הרוחני של קהילת פראג.

 המהר”ל היה ער לצרכי הציבור, הכניס סידורים בקהילות בהן חי ופעל, השכין שלום בין הפרנסים ויסד חברות שונות, בניהן חברה קדישא בפראג אשר את תקנונה עיבד. הוא דאג להנהיג שיפורים בחינוך הבנים ודרש שיודעי תורה ישקדו על לימוד המשנה. בהשפעתו קמו חברות משניות בכל תפוצות הגולה. המהר”ל יצא נגד שיטת הפלפול שהיתה נהוגה באותה תקופה – ללמד את ילדי ישראל חומש ורש”י בגיל רך-  ומיד לעבור ללימוד גמרא ותוספות, בשיטת הפלפול. הוא קבע כי יש ללמד את ילדי ישראל מקרא ומשנה, ורק לאחר מכן לעבור ללימוד הגמרא – כמו שנהוג היה בסדר הלימוד של הקדמונים: “בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד”. כן דאג ללימוד לשון קודש ודקדוק. המהר”ל עסק גם בהסברת האגדה והמדרש וראה את האגדה רק כמקור לתורת המוסר, אך התנגד לכל נסיון להפוך אותה נושא לחקירה חופשית.

 המהר”ל התפרסם אף בין הגויים, במיוחד בפראג, ושמעו הגיע עד לאוזני הקיסר רודולף השני. ביום י”ג באדר שנ”ב (1592) הזמינו הקיסר לשיחה ארוכה וידידותית. בשנת שנ”ח נתמנה כרב ראשי בפראג ושימש בתפקיד זה עד ליום פטירתו.

המהר”ל חיבר ספרים רבים, בהלכה, בדרוש, בפרשנות ובמוסר. בין חיבוריו: “גור אריה” (פראג של”ח, 1578), ביאור על פירוש רש”י; “גבורת ה”. (קראקא שמ”ב, 1582), עיונים בפרשת יציאת מצרים ופירוש על הגדה של פסח; “באר הגולה” (פראג שנ”ח, 1598), ביאור על מאמרי חז”ל; “דרך חיים”  (קראקא שמ”ט, 1582), פירוש על פרקי אבות;  “נצח ישראל” (פראג שנ”ח, 1598), על גלות וגאולה, ביאת המשיח, תשובה ותחיית המתים, “אור חדש” ו”נר מצווה” (פראג ש”ס, 1600), על מגילת אסתר ועיונים בחנוכה. דרשותיו שדרש בשבתות מיוחדות נדפסו בפראג בשנים שמ”ד (1584), שמ”ט (1589) ושנ”ג (1593). ספריו ההלכתיים נדפסו לאחר פטירתו. הב”ח, הט”ז ואחרים מביאים משמו בספריהם.

 העם עיטר את שמו של המהר”ל בזר אגדות נפלאות מלידתו ועד פטירתו, כי ראה בו לא רק גאון אלא גם שומר ומגן על העם היהודי מפני עלילותיהם של צוררי ישראל ומשיב מלחמה שערה.

האגדה מספרת: בליל פסח לפני שנולד, בשעת הסדר, ניצלו יהודי פוזנא מעלילת-דם. באותה שעה נשא עמו נוצרי אחד ילד מת ועמד להשליכו בחצרו של ר’ בצלאל אבי המהר”ל ואחר כך להאשימו בהריגת הילד, עוד בטרם התקרב הנוצרי אל הבית אחזו צירי לידה את אשתו של ר’ בצלאל והתעוררה מהומה גדולה, בבהלה רצו לקרוא למיילדת, בראות הנוצרי יהודים רצים לקראתו, חשב כי נודעה להם מזימתו. הוא החל בורח. היהודים חשבו כי הוא גנב משהו. תפסוהו, חיפשו בשקו ומצאו את גופת הילד ההרוג. כך נמנעה עלילת דם בזכותו של המהר”ל, אשר נולד בעת המהומה.

 סביב לאישיותו של המהר”ל נרקמה האגדה הידועה: במלחמתו בשונאי ישראל יצר את הגולם, לש אותו מחימר, שם בפיו קמע ובו שם המפורש. הוא נפח בו רוח חיים. הגולם הפך להיות רואה ואינו נראה וגבורתו היתה למעלה מן הטבע. המהר”ל השתמש בגולם בשעת סכנה לקהילתו והציל אותה מעלילת דם. לדוגמא, אחד הגויים הוביל בעגלה גווית ילד נוצרי מבותר לגזרים וכרוך בטלית להשליכו למרתפו של ר’ מרדכי מייזל, ולהעליל עלילת דם על יהודי העיר. לפתע קפץ עליו הגולם, קשרו לעגלה ולילד המת והוליכו הישר אל חצר מועצת העיר. כך נתפס הרוצח והקהילה היהודית ניצלה מעלילת דם. 

לאחר שסיים הגולם את תפקידו והיתה סכנה שיגרום לאסונות, נאלץ המהר”ל להחזיר לעפרו.עד היום מתהלכת אגדה, כי בעליית הגג של בית הכנסת “על תנאי שול” מונח הגולם. בית כנסת זה קיים עד היום ועדין מתפללים בו. מספרים כי פעם השתוקק רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג ומחבר הספר “נודע ביהודה”, לעלות לעלית הגג של בית הכנסת. באותו יום צם, טבל במקווה, התעטף בטלית ותפילין ועלה לעליה. לאחר ששהה שם זמן ארוך, ירד והזהיר לבל יעלה אף איש לראות את הגולם, כי סכנה גדולה צפוייה לו. 

המהר”ל זכה לשיבה טובה, לזקנה מופלגת  ולאושר משפחתי. בניו ובני בניו וחתניו היו כולם גדולים בתורה  ובחכמה. כן היה עשיר מופלג. בעלי הבתים לא היו נותני לחמו והוא לא היה תלוי בפרנסתו לחסדם. אשתו, הרבנית מרת פרל, עסקה במסחר והצליחה.  ביום י”ח באלול שס”ט (22 באוגוסט 1609) נפטר המהר”ל בפראג. שברעיים לפניו, ביום י”ב באלול, נפטרה אשתו. 

שמו של המהר”ל קשור קשר בל ינתק בעיר פראג. בשנת 1917 הוקמה אנדרטה שלו בבית מועצת עירית פראג על ידי הפסל לאדיסלאב שלווין, האנדרטה לא נהרסה אפילו על ידי הנאצים והיא עומדת על מקומה.

היה רב בפוזנא. ארבעה בנים נולדו לו, כולם חכמי תורה ומגדולי הדור:

1. ר’ חיים תלמידם של ר’ שלום שכנא מלובליך ור’ שלמה לוריא (המהרש”ל). רי חיים נולד בשנת ר”ץ (1530). בשנת ש”ט (1549) בא לאשכנז, ניהל ישיבה בוורמיזא ונתקבל כאב”ד וראש ישיבה בקהילת פרידבורג. בשנת שכ”ט (1569) פרצה מגפה גדולה בפרנקפורט ובפרידבורג והישיבות נסגרו. הוא חיבר את הספרים “ספר החיים” על מוסר ומידות; “ויכוח מים וחיים” השגות על הרמ”א; “אגרת הטיול”‘ (פראג שס”ה 1605).

2. ר’ סיני ראש ישיבת פראג, אב”ד בקהילת ניקלסבורג וקלן, נפטר ביום ה’ באלול שנ”ג (1593).

3. רבי שמשון אב”ד קהילת קרמניץ אבי אמו של המקובל והקדוש ר’ שמשון מאוסטרופולי.

4. ר’ יהודה לייב (ליווא) המהר”ל מפראג.

שלשה בנים היו לו:

          1. ר’ יעקב מוורמיזא שהיה אב”ד בכל תפוצות אשכנז. נפטר בשנת שכ”ג, 1563.

          2. ר’ הלמן. נפטר בשנת שי”ג, 1553.

           3 . ר ‘ בצלאל.

 את שני בניו הגדולים שלח לפולין ללמוד בישיבה הגדולה בלובלין. ר’ בצלאל נשאר בבית אביו כדי לשמשו לעת זקנתו ולקיים מצוות כבוד אב. האגדה מספרת שבשכר זה ברכו אביו שיזכה שבניו יהיו שמש זורחת ומאירה בישראל, ואמנם כך היה.ר’ חיים נפטר בפראג בשנת רפ”ב, 1522.

רב וראש ישיבה בוורמיזא

צאצא דוד המלך דרך זרובבל בן שאלתיאל. מצאצאי רבי יהודה גאון, רבי חנינא גאון רבי שרירא גאון (906-1006), רבי האי גאון. כולם ראשי ישלבת פומבדיתא.

על מצבתו חרות:

          וזאת ליהודה לתורה ולתעודה חכם הרזים

          בקי בש”ס התלמוד, לא נמצא כמותו בכל העולם.

          בחריפות ובקיאות ובזכרון

          והוא מגזע הגאונים המיוחסים לאדוננו בן ישי

 רבי משה יאיר וינשטוק, בקונטרס “מקור נפתח לבית דוד”, בספרו “תפארת בית דוד”, ירושלים תשכ”ח, נותן ייחוסו של רבי ליוואי:

בן ר’ בצלאל בן רבנו יעקב בן רבנו אריה זאב בן רבנו ירחמיאל

בך רבנו אלעזר בך רבנו לייבוש בן רבנו קלונימוס קלמן בן רבנו נחמן

בן רבנו יוסף בן רבנו עזריה בן רבנו לעמל בן רבנו יחזקאל בן רבנו עזריהו

בן רבנו אברהם בן רבנו יחיאל בן רבנו יוסף מרומי בן רב האי גאון.

 רב האי גאון (ד’ תרצ”ט – ד’ תשצ”ח , 939-1038) היה מגדולי גאוני בבל. היה אב”ד ישיבת פומבדיתא.

 אביו, רבי שרירא גאון (די’ תרס”ו – ד’ תשס”ו, 906-1006) כיהן בגאונות פומבדיתא 30 שנה. היה נצר למשפחת גאונים והתייחס לזרובבל בן שאלתיאל. בחותמו היתה חקוקה צורת אריה, סמלו של שבט יהודה.

אביו, רבי חנינא גאון, הוסמך לגאונות בפומבדיתא בשנת ד’ תרצי’ח (938). נפטר בשנת ד’ תש” (942). 

אביו, רבי יהודה גאון בר שמואל ריש כלה, נבחר לראש ישיבת פומבדיתא בשנת ד’ תרס”ה (905) וכיהן בגאונות 11 שנה.

נפטר בשנת ד’ תרע”ו (916).

פרנס ומנהיג בקהילת קראקא.

נזכר בפנקס הקהל משנת שצ”ב (1632) דף ס’ עמוד ב’ כתוב: “נשמת מרת רבקה בת נתן מענדיל ב”ר מאיר אשת הירש פאסי, יום ה, כ”א למנוחתם”.

שס”ו (1606).

 נקרא גם רי משה דלייזרס. היה פרנס ומנהיג בקהילת בריסק.

הוציא לאור ספר שו”ת הרמ”א בו כתוב “הביאו לדפוס ר’ משה במוהר”ר אליעזר ז”ל אחי המחבר” .

נפטר 1640.

אשתו מרים היתה בתו של המהרש”ל.

נפטר בווינה א’ במנחם אב שפ”ג (1623).

אחיו היה הרמייא. 

רבי משה איסרליש (רמ”א)

גדול הפוסקים בפולין. אחרי ר’ יעקב פולאק ור’ שלום שכנא קמו בפולין שני גדולי הדור – ר’ שלמה לוריא (מהרש”ל), וחברו- שארו ר’ משה איסרליש, הידוע בשם רמ”א. שני גאוני התורה הללו היו פארה של יהדות פולין הקדומה.

 ר’ משה איסרליש נולד בשנת ר”ף (1520) לערך. בצעירותו למד בישיבה הגדולה בלובלין והיה תלמידו המובהק של ר’ שלום שכנא אשר השיא לו את בתו גולדה לאשה. בשנח ש”ב (1542), בהיותו צעיר לימים, נתמנה להיות דיין בקראקא. בשנת ש”ז (1547) היה ממונה על כל הקהילות במחוז קראקא. אביו, פרנס העיר וראש הקהל בקראקא, העמיד לרשותו את האמצעים להקים ישיבה גדולה. בנעוריו היה חותם: “משה בן כבוד אבא מורי הפרנס המנהיג

ישראל שליט”. עוד בצעירותו נתפרסם הרמ”א בלמדנותו המופלגת וכבר אז הלך שמו לפניו ונחשב אחד מגדולי הדור.

 שנת שי”ב (1552) היתה שנת פורענות בחיי הרמ”א. במגפה שפרצה באותה שנה בקראקא נפטרה אשתו הצעירה, הרבנית גולדה, בהיותה בת עשרים, והשאירה אחריה בן ושתי בנות. לאחר שבועיים נפטרה אם אביו, הרבנית מרת גיטל, וכעבור שבעה חודשים נפטרה אמו, הרבנית מרת מלכה דינה.

 בשנת שי”ג (1553) נבחר הרמ”א כנשיא בית הדין הגדול בקראקא מבלי לקבל שכר. מכל ארצות הגולה פנו אליו בשאלות קשות, על מנת שיפסוק פסקי הלכה אחרונים. הרבנים ראו בו את בר-הסמכא הגדול, ולפסקיו היה תוקף מוחלט. הרמ”א דיבר בענווה ולא התנשא על חבריו. הרבה לפזר את נדבותיו לצרכי ציבור, לאנשים עניים, ליתומים ולכל איש קשה יום. בפנקס בית-הכנסת שעל שמו מסופר שהיה אב ליתומים ואלמנות.

 בשנת שט”ז (1556) פרצה מחלת החולירע. הרמ”א יצא לשידלוב, שם חיבר את ספרו “מחיר יין”, פירוש על דרך פרד”ס על מגילת אסתר (נדפס בקרימונה, איטליה בשנת שי”ט, 1559).

 הרמ”א היה בקי בקבלה והתעניין במדעים שונים כמו: אסטרונומיה, דברי-הימים ופילוסופיה. הרמ”א חיבר הגהות ל”ספר היוחסין” של ר’ אברהם זכות (רי”ב-רע”ד, 1452-1515) ועודד את תלמידו ר’ דוד גאנז מפראג (ש”א-שע”ג, 1541-1613) לחבר את ספרו הנודע “צמח דוד”. הרמ”א עמד בחילופי מכתבים עם חכמי דורו, ביניהם קרובו המהר”ם מפאדובה ור’ יוסף קארו, מחבר ה”שולחן ערוך” מצפת.

 בשנת שי”א (1551) התפרסם הספר “בית יוסף” מאת ר’ יוסף קארו, פירוש לד’ טורים, ובו קבע הלכה כדעת הפוסקים הספרדים ר’ יצחק אלפסי (הרי”ף; תתי”ג-תתס”ג , 1013-1103) והרמב”ם והתעלם מדעותיהם של גדולי הפוסקים בצרפת ובאשכנז, בניהם מבעלי התוספות. אז חיבר הרמ”א פירוש על ה”טורים” בשם “דרכי משה”.  בספרו השיג על “בית יוסף” ונתן תוקף לפסקיהם והוראותיהם של חכמי צרפת ואשכנז.

 ספרו השני של ר’ יוסף קארו, “שולחן ערוך”, הופיע בשנת שכ”ד (1564), והוא קיצור ותמצית ספרו “בית יוסף”. הספר נתחבב על קהילות הספרדים, אך הרבנים האשכנזים לא היו מרוצים ממנו משום שר’ יוסף קארו העדיף את דבריהם של הפוסקים הספרדים על אלה של האשכנזים. כמו כן כלל ר’ יוסף בספרו את מנהגי קהילות ספרד ואורח חייהם, אך לא את אלה של קהילות אשכנז. הרמ”א עמד על ערכו השימושי הגדול של ספר זה וחשש שעם התפשטותו בקהילות אשכנז ישכיח אח הוראות חכמי התורה האשכנזים. לפיכך חיבר את “המפה” (הערות והגהות) הפרושה על ה”שולחן ערוך”, בה הוסיף את הוראות חכמי צרפת ואשכנז וסעיפים רבים של מנהגים ודינים שנשתרשו בין יהודי פולין. רק בצירוף “המפה” נעשה ה”שולחן ערוך” למורה דרך בחיי יהודי פולין ואשכנז ולפיהם פוסקים הלכה עד היום הזה. ה”שולחן ערוך” יחד עם הגהות הרמ”א נדפס בפולין בפעם הראשונה בשנת של”ב (1572) ועד שנת ת”ח (1648) יצא לאור בעשר מהדורות.

 הרמ”א כתב לעצמו ספר תורה בכתב ידו. לכתיבת ספר התורה השתמש ב”תיקון סופרים” ובמקורות שונים.  את ה”תיקון” קנה בצפת באמצעות ר’ יוסף קארו במחיר של מאה דוקאטים זהב. ה”תיקון” כלל חמישה חומשי תורה, כתובים על קלף וכרוכים בצורת ספר. בגיליונות הדפים ועל שוליהם נמצאו הגהות המסורה. ספר התורה שכתב הרמ”א נשאר באחד הארגזים. יריעות שהאותיות בהן טושטשו מרוב ימים הוחלפו ביריעות חדשות, וקראו בספר ביום הכיפורים בלבד ולעתים גם בשמחת תורה. לאחרונה הפסיקו לגמרי להשתמש בו וספר התורה נטמן בבית הגנזים. במשך מאות שנים שמרה קהילת קראקא על סר תורה זה, בו ראתה קדושה יתרה. הוא היה מוצא מזמן לזמן, מגולל ומוחזר למקומו. כך עד שבאו הנאצים הגרמנים בשנת ת”ש (1940) והשמידו את הספר יחד עם יתר העתיקות שהיו מצויים באוצר בית הכנסת.

 בין חיבורי הרמ”א: “תורת חטאת”, הכולל  דיני  איסור והיתר על פי  הספר “שערי דורא” (פראג ש”ל, 1570); “תורת העולה”, ג’ חלקים (קראקא ש”ל, 1570); “שאלות ותשובות” קל”ב סימנים (קראקא ת’, 1640), הגהות על דיני שחיטה ובדיקה” של ר’ יעקב וייל (קל”ה לערך- רט”ו, 1375-1455) שנדפס יחד עם גוף הספר (קראקא של”ז, 1557) . פירושו על הזוהר נשאר בכתב יד ולא נדפס.

 הרמ”א נפטר בקראקא בל”ג בעומר של”ב (1572), בהיותו בן 52.  הוא זכה להתקדש בעיני העם. עד ימי השואה נהגו המוני יהודים לבוא לקראקא בל”ג בעומר, יום פטירתו, כדי להשתטח על קברו. בית הקברות העתיק בקראקא לא נהרס בימי מלחמת העולם השניה ומצבתו של הרמ”א נשארה בשלמות. עליה חקוק:

           ה”ה נר המערבי הגאון הגדול בדורו מו”ה

           משה רועה אבן ישראל,

           ביום ג”ל למספר לבני ישראל גלה כבוד ישראל

           משה היה רועה צאן ישראל, צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל

           הרביץ תורה בישראל, העמיד תלמידים לרבבות אלפי ישראל.

            ממשה עד משה לא קם כמשה בישראל.

            וזאת תורת חטאת האשם, אשר שם משה

            לפני בני ישראל, שנת של”ב לפ”ק.

נקרא ר’ איסרל לאזרש על שם חותנו. ר’ ישראל איסרל הוא אבי משפחת איסרליש, אחת המשפחות המיוחסות והעשירות בפולין. ר’ ישראל היה תלמיד חכם נודע, פרנס וראש הקהל בקראקא במשך שנים רבות. הוא הצטיין בכשרון מסחרי, ניהל עסקים בכל רחבי המדינה ונתלווה למלך זיגמונט אוגוסט בנסיעותיו. בשנח של”א (1551) הוציא המלך צו מיוחד, לפיו רשאי ר’ איסרל לסחור בכל רחבי המדינה, אף בערים שהיו מחוץ לתחום המסחר היהודי, ולתת הלוואות כסף במשכנתא. על אף עסקיו הגדולים, לא הזניח ר’ איסרל גם את צרכי הציבור. בפנקס קהילת קראקא נכתב: “החסיד השלם, אשר בנה בית מקדש מעט ונדיב לכל דבר בקדושה ונשיא בישראל הרב ישראל מכונה איסרל ב”ר יוסף וזוגתו הצדקת דינה מלכה בת הרב אליעזר ז”ל.

 בשנת שי”א (1551) פרצה מגפה בקראקא, שנמשכה למעלה משנתיים, והפילה חללים רבים. בין החללים היו שלשה מבני משפחת ר’ ישראל איסרל הקרובים ביותר. ביום י”א בסיון שי”ב (1552) נפטרה כלתו, אשת בנו ר’ משה, הרבנית גולדה בת שלום שכנא בהיותה בת 20. לאחר שבועים, ביום כ”ז בסיון, נפטרה אמו, הרבנית מרת גיטל. כעבור שבעה חודשים, ביום עשרה בטבת שי’יג (1553), הלכה לעולמה אשתו הרבנית מרת מלכה דינה, להנצחת זכר אשתו, בנה ר’ איסרל באותה שנה ביח כנסת. לאחר התנגדות חריפה של הכמורה זכה ר’ איסרל לפתחו רק בשנח שט”ז (1556), לפל כתב הרשאה שקיבל מחצר המלכות. בחודש אייר שי”ז (1557), זמן לא רב לאחר פתיחתו, פרצה דליקה בגיטו ובית הכנסת, הבנוי מעץ, עלה באש יחד עם עשרות בתים נוספים. באותה שנה ניגש ר’ איסרל להקים ביח כנסת מפואר מאבן, המפורסם כבית הכנסת על שם הרמ”א. הבנין החדש נבנה בקירבת הרחוב הראשי בעומק החצר ולא על מקום בית הכנסת שנשרף. בקיר הדרומי של בית הכנסת נקבע לוח זכרון ובאותיות בולטות נכתב: “האיש ר’ ישראל ב”ר יוסף ז”ל עוז התאזר לכבוד הקב”ה ולזכר אשתו מלכה בת אליעזר תנצב”ה בנה מנכסי עזבונה ב”ה זה מקום בית אל לפרט ולפרשת ש’ו’ב’ה (ש”יג, 1553)  ד’ רבבות אלפי ישראל”. בית כנסת זה קיים עומד עד היום הזה והוא מהיחידים שלא החריבוהו הגרמנים בעת מלחמת העולם השניה. בשקע מימין לארון הקודש ניצבה כורסה שלפי המסורת ישב בה הרמ”א ומעליה היה כתוב:”מקובל אצלנו אשר מקום זה עמד רבנו הרמ”א בעמדו לשפוך שיחו לפני הקב”ה”. הכתובת חודשה עם שיקום בית הכנסת לאחר המלחמה.

 ר’ ישראל איסרל נפטר בקראקא בשנח שכ”ח (1568).  על מצבתו נחקק:

          פ.נ. הרב ישראל איסר, בנה בית כנסת לאל,

          נקרא איסרל לאזרס מקראקא, עם ישראל

          משפט וצדקה, וגודל זכותו יעמוד להתפלל

           על קבורתו. נתקבל בישיבה של מעלה שנת

          חש”ך י”ג אדר ראשון. עלינו לבקש רחמים

           לפני לא ינום ולא ישן. תנצב”ה.

 אשתו של רבי איסרל היתה בתו של ר’ אליעזר שרנצל מברנדנבורג, פרנס ומנהיג קהילת לבוב בנו של הרב והקצין רי נחמן שרנצל וחתנו של רי יחיאל לוריא הרב הראשון בבריסק בנה הרמ”א חיבר את הנוסח שנחקק על מצבתה:

זאת מצבת אמי  היקרה מלכה דינה

          בעשרה בטבת משוש לבנו שבת

          מרבדים שש וארגמן עשתה

          לא תירא משלג ביתה

          היתה כאניות בסחרה ובנעורתה

          בחכמה ובענווה היחה אמי

          פרחה רוח נשמתה שנת ש’ב’י’