היה פוסק ומשורר ומגדולי חכמי התלמוד. נולד בשנת ד’ תתפ”ה (1125) לערך, והיה בן למשפחה מפורסמת בגירונה, שנקראה “היצהרי”. בגיל צעיר עזב עם הוריו מספרד לפרובאנס, למד בבית מדרש של חכמי נרבונה והיה תלמידו של רבי משה ב”ר יוסף מנרבונה. משם בא ללוניל ללמוד מפי רבי משולם ב”ר יעקב.
ר’ בנימין מטולידה שהיה בן דורו של רבנו זרחיה עבר במסעותיו בעיר לוניל סמוך לשנת 1165 והוא מתאר את חיי היהודים בעיר זו: “שם היה קהל קדוש מישראל המתעסקים בתורה יומם ולילה וכו’, כל הבאים מארץ מרחק ללמוד תורה מפרנסים אותם, מלמדים אותם ומוצאים שם פרנסה ומלבוש מנת הקהל, כל ימי היותם בבית המדרש. לוח אנשים חכמים וקדושים בעלי מצוות עומדים בפרץ לכל אחיהם הקרובים והרחוקים”.
רבי זרחיה קנה לו שם גדול בשדה המחקר התלמודי, עוד בנעוריו נודע כעילוי. בהיותו כבן 19 כבר חיבר את חיבורו הגדול “ספר המאור”, שהוא השגות להלכות הרי”ץ (רבי יצחק אלפסי). “ספר המאור” לר’ זרחיה מתחלק לשניים: “המאור הגדול” על סדר נזיקין ו”המאור הקטן” על סדר נשים. “ספר המאור” נדפס לראשונה בשנת 1552 בוונציה עם הרי”ץ. כהשלמה ל”ספר המאור” כחב את “ספר הצבא” על דרכי ההגיון התלמודי. ר’ זרחיה היה גם פייטן בעל שעור קומה. סליחות וקינותיו נכנסו לתוך מחזור הספרדים וכמה מהן נמצאות בכתב יד.
רבי זרחיה נפטר בשנת די תתקמ”ו (1186).